להיות או לא להיות?

אני לא אכתוב את מה שהבטחתי אתמול, מהסיבה הפשוטה שאין לי כוח לזה. אני במקום אספר על היום המשונה - הרגיל בשבילי.

אז אתמול, ישנתי בשעה 3 לפנות בוקר בערך, אפילו שידעתי שאני צריכה לקום ב 7 בבוקר. הלכתי לישון וחלמתי על איזה בחור מאיזו אנימה. היי אני לא סוטה... ואין לי פטיש לנארוטו או למשהו כזה! פתחתי את הבוקר בזה שאבא שלי העיר אותי ב תארגני לאט לאט, בעודי עונה לן שאני לא רוצה ושיבטל את התור. היה לי תור לרופא עיניים איזה סיוט! קמתי וגיליתי שעליתי קילו, איזו התחלה נהדרת. אני מתארת לעצמי שזה עדיין מהאוכל של יום קודם.... התארגנתי וירדתי למטה. הצלחתי להיתקע פעמיים בשולחן שלח המטבח ולהפיל את הפלאפון. אכלתי איזה מעדן וכשאבא שלי סיים להתפלל, (הוא מסורתי, אני לא) הוא אמר שמחכים לשניר, בן דודה מהצד שלו. אני לא אוהבת את המשפחה של הצד שלו. כי הם מוזרים ואגרסיביים לא יודעת. חיכינו עד שהוא בא. הייתי ממש עצבנית, לא היה לי כוח לכל היום הזה, הייתי עייפה רציתי לישון לא רציתי את אבא שלי על הבוקר ולא את השניר הזה. למרות מה שחשבתי עליו, שנהיר היה דיי בסדר הוא שתק רוב הנסיעה... כמובן שהיינו חייבים למלא דלק. כי ברור שכשהאחים שלי הגדולים משתמשים באוטו הם לא ימלאו דלק. הגענו לתחנה ואבא נכנס לתור של המילוי העצמי - צפוי. למי שלא יודע יש איזו הנחה של כמה שקלים. אבא העמיד את המכונית לא טוב, וכל הדלק נשפך עליו ועל הרצפה. הפלאתי את עצמי ברמות האדישות שאני מסולת להגיע אליהן. ואז הוא התחיל לריב עם איזה מישהו שעבד שם. כמו שני ילדים בני 13, המתדלק אמר לו שהוא לא הולך מפה עד שהדלק מתאדה, ואבא שלי עם האגו שלו התחיל לריב אתו ולומר לו שהוא יכסח אותו... לפעמים הוא הורג אותי עם השטויות שלו, ולא הורג מהבחינה של הורג מצחוק. אבא שלי קרא לו מטומטם ונסע. ואז חצי דרך הוא רק התלהם וסיפר בהתלהבות את הסיפור. 

הורדנו את שניר ונסענו לבדיקה. לא היה לי כוח... נכנסנו ושאלתי כמה זמן זה יכח, הם אמרו שסביבות השעה. אז כשחיכינו בתור מצאתי איזה דף של 'דעתכן חשובה לנו' אז מילאתי אותו בציונים שליליים. ואז נכנסתי לבדיקה, זה דאווקה עבר מהר נראה לי בסביבות ה 20-25 דקות. בקשתי מאבא שלי כסף לקנו קולה זירו. והוא אמר שלא מגיע לי - כרגיל. הוא תמיד מוצא איזושהי סיבה לזה שאני חצופה או ילדה לא טובה. בסוף לקחתי לו מהארנק, ואז הוא נתן לי. אז היה לי יותר כסף.. קניתי קולה ואת שאר הכסף הכנסתי לארנק שלו בלי שהוא ראה.

אז הגענו הביתה. והיה כ"כ משעמם... לא ידעתי מה לעשות... התחלתי לכתוב תסריט לקליפ היי ג'ולייט ועבדתי על זה כמה שעות טובות, והגעתי רק לסיום הבית הראשון. ואז לא היה לי כוח יותר הרגשתי מגעיל רע, בדיכאון, כמו תקופותיישנות יותר שאני מנסה לשכוח. הרגשתי שאני חייבת לצאת מהבית, פשוט חייבת, ושאם לא אני אתפחלץ. ניסינו לקבוע כמה חברים וזה לא כ"כ הצליח ונהייתה לי כבר מגרנה מלהפיק. אני מרגישה שכל פעם שאנחנו קובעים רק אני ואנה חברה שלי מארגנות הכל. וזה קשה. בסוף החלטנו שרק אני והיא נלך. 

סיפרתי לאמא שלי על דיאטה שראיתי באינטרנט, אני לגמרי מיואשת מהנושא הזה. והיא אמרה שאם אני יוכל פחחות אני ארד. זה מעצבן כחי כלום לא עוזר לי, לא יודעת למה, כל פעם שאני חושבת על כמה שאני כישלון ושאני לא ארזה בא לי לבכות.

בדיוק התחלתי לאכול ארוחת ערב, כי אמא שלי רצתה שאני אוכל לפני הסרט. ואז היינו חייבים לצאת, ואכלתי את האוכל בתוך האוטו, איזה טמטום. זה היה מיותר לחלוטין. בדרך אספנו את חברה של אח שלי, כי אח שלי נהג והם גרים יחד. ויש להם כלב, והוא קפץ עליה  כשהוא ראה אותה והרגל שלו נכנסה לה לחולצת סטרפלס והוא הוריד לה את החולצה. וזה היה ברחוב. T-T אף אחד ללא רה כי הכלב ששמו טופי הסתיר אבל היא משוכנעת שכל העולם ראה. 

בקולנוע ראינו את הסרט הנסיך הפרסי, סרט נחמד + אהבתי את הסוף, סרט לא רגיל, מיוחד. ואהבתי את הגיבור ועוד כמה דמויות שממש עשו לי את זה.

אחרי הסרט אני ואנה הסתובבנו בקניון, ולאחר שבזבזנו את כל כספינו על כרטיסים ופופקורן, (המחירים ממש מופרזים באמת!) היינו ממש צמאות... בסוף קנינו מילקשייק 2 ב 10 של מקנדוננל'ס. זה לא עזר!!! חשבתי שאני עומדת לקפוץ מעל הדוכנים של המסעדות ולקחת מים ולשתות. הם מכרו מים ב 9 שקלים O_O באמת! פשוט חוצפה!

אחר כך עלה לי רעיון, הלכנו לשרותי, לא לא שתינו מהאסלה, אבל כן שתינו מהברז עם הכוסות מילקשייק שלנו. לאחר שהרווינו את צימאוננו חיפשנו לנו מקום שקט ונטול מזגן לפטפט. הלכנו לפינת האישון שהייתה ריקה. באילון הפינת אישון היא מאווררת וזה מחוץ למבנה אז נוח שם. אנה ואני דיברנו לתומינו כשחבורה של ערסים הגיעה אלינו. מעשנים, לא מגולחים, מפחידים.... הם צעקו לנו בואי כפרע או משו כזה איך שלא כותבים את זה. ברחנו משם. המשכנו לדבר ואז באו לאסוף אותי, באוטו היו אח שלי ניסים, איכס מהזה השם הזה? כולם קוראים לו נס. חברה שלו מעיין, אחותי עדן שגדולה ממני בשנה, וחבר שלה עידן. איזו הילולה. אח שלי שידוע בתור אחר מפוזר מעופף שחכן לא אחראי בעולם.... היה נורא עייף, בעוד מעיין שומעת מוזיקה באזניות בקולי קולות הוא נוסע במהירות מטורפת עובר רמזורים אדומים... עדן כל הנסיעה - נס! רמזור אדום נס אאמא נסססס!!! אניי גלגלתי עיניים והייתי בשקט. נס אמר שהוא מת מעייפות ושמעיין תנהג במקומו. היא לא רצתה, הרי יותר נוח לשמוע מוזיקה, שכולנו ניהרג למה לא? אז כמו שאתם רואים אני פה מה שאומר שאני חיה. הגענו הביתה, והיום הזה לא יכל להיות יותר טוב פשוט. לא היה לנו מפתח. והיינו צריכים להעיר את אבא שלי...

ואז נזכרתי שלא עדכנתי היום. זה היה ממש משעמם. סלחו לי על ששעממתי אתכם חבריי קוראיי ועוד כמה שהגיעו לכאן בטעות.

אני גמורה... בכל זאת, קמתי בשבע לפנות בוקר.

לילה טוב

ג'ולייט