לנער את המחלה

כשנכנסנו לבית של סבתא שלי היה נדמה לי שהרהיטים בחנו אותנו. היה שקט וכולם אמרו שלום מנומס ולא אמרו מילה מעבר לזה.

בסבתא שלי יש חביבות אמיתית ופשוטה, אין סינון, לכולם היא חביבה ותמיד היא תשתדל שלכולם יהיה נוח. היא שאלה מה שלום כולם ולחצה לארוסי את היד. כשהתיישבנו לאכול היא דאגה מאוד שכולם יאכלו ולמרות שהם עשו את זה היא סרבה להאמין שמישהו שבע וביקשה שנמשיך לאכול. לא היו דיבורים מסביב לשולחן וברגע שסיימנו ואמא שלי ביקשה ללכת להשקל, באתי אחריה ואחותי אחרי.

ארוסי נשאר בשולחן לבד עם סבתא שלי והאמנתי שהם יסתדרו יחד. כשחזרנו הם צחקו יחד ודיברו בלי הפסקה. סבתא שלי היתה החלק הקל.

אמא שלי לא הוציאה מילה מהפה וגם כשהואניסה לפנות אליה היא חייכה וענתה במספר מילים לא מחייבות, וחזרה להסתכל בטלויזיה.

כשיצאנו סבתא שלי עיכבה אותו לעוד שיחה קצרה וחיכינו שהם יסיימו. אחר כך אמא שלי הלכה טיפה מהר ואנחנו השתרכנו לאט מאחור, הוא קרא לה ואמר שהוא ישמח לשבת איתה יום אחד כדי שיוכלו לדבר ולהכיר. אמא שלי חייכה אליו, חיוך שהיה נראה לי אמיתי הפעם, והנהנה.

אני, ארוסי ואחותי חזרנו הביתה ואמא שלי ביקרה אצל אחותה שגרה ממול. כשהיא חזרה היא נכנסה לחדר שלי ואמרה לכולנו שלום שוב, הפעם הם דיברו.

היא היתה חביבה והם פיתחו שיחה של אנשים שכבר דיברו לא מעט בעבר.

כשהם סיימו לדבר הלכתי אחרי אמא שלי לחדר שלה כשהוא נשאר לדבר עם אחותי וסיפרתי סיפור סתמי כדי לגרום לה להגיד משהו על היום.

היא סיפרה לי שסבתא שלי מאוד התרשמה ממנו ושהיה מאוד חביב מצידו לעזור לפנות את השולחן. שאלתי את אמא שלי מה איתה כי ראיתי שהיא היתה קצת כבדה, היא אמרה שכל אמא רוצה את הדבר הכי טוב לילדים שלה, שהיא יודעת שהוא מאוד חביב, ושהיא לא רוצה להרוס לי אז היא לא מתכוונת להגיד שום דבר רע. היא איחלה לנו בהצלחה והקו של השפתיים שלה התעקם מעט לחיוך קל ובלתי מורגש, היא השפילה את מבטה. אני יודעת שהיא באמת מתכוונת לזה ושהיא לאט לאט מתרגלת לרעיון, למרות שהיא עדין לא שלמה איתו יותר מדי.

במהלך הישיבה השקטה מסביב לשולחן החלטתי לקחת אומץ ולשבור את השקט- לכוון ישירות לנושא.

"סבתא, תראי!" הרמתי את הטבעת שהיא שמעה עליה הרבה ולא העזה להזכיר כי היא רצתה שאני אספר לה עליה לבד.

הסתכלתי על אמא שלי כשסבתא שלי אמרה שהיא יפיפיה וראיתי שאפילו אמא שלי חייכה אליי.

אחותי היתה בלחץ [למי שלא זוכר, יש לה בעיית תקשורת קלה והיא רגישה מאוד] ולא מצאה שום מקום שהיא רצתה לשבת בו. שאלתי אותה אם היא רוצה לשבת לידי והיא נראתה מתלבטת, כשאמא שלי אמרה עם חיוך "היא רוצה לשבת ליד פיץ*** אני חושבת", אחותי ישר קפצה ואמרה כן, והוא אפילו הצליח לגרום לה לאכול [הילדה בגובה מטר שישים ושוקלת 37 קילו..]. אני חושבת שאפשר לומר שעבר בסדר גמור, למרות שיש קצת חוסר שלמות במשפחה עם ההחלטה שלי, ואני מאמינה שזה יעבור מהר מאוד ככל שאמא שלי תדבר איתו יותר. הם אפילו קבעו להפגש שוב!

****עריכה: בטעות כתבתי קודם את השם שלו, אז עכשיו מהר החלפתי ברשותכם ל-פיץ, כי אני קוראת לו פיצפון בדר"כ כי הוא רזה