לנער את המחלה

היום ביקשתי ממנו לתת לי להיות קצת עם המשפחה שלי.

דיברתי עם אמא שלי על נעליים כשפתאום היא ביקשה ממני לחשוב שוב על הקשר שלי איתו. היא התחילה לשאול שאלות לגביו שהיו אפילו קצת אישיות מדי לטעמי ואז היא התחילה גם לפרט כל מיני דברים שלדעתה מצביעים על כך שאם אני אבחר להיות איתו, אני אתחרט על זה.

"את יודעת, אני גם חושבת שהוא יודע שאני לא רוצה שתהיו יחד"

"די הבהרת את עצמך בעניין הזה"

"כן...והוא עדיין פה. אני חושבת שהוא עושה את זה בכוונה, הוא חותר תחתי כדי להיות איתך ולא מכבד את הרצון שלי"

היא אמרה שהוא לא רגיש מספיק. שהגירושים יהיו כואבים. כל גבר שאי פעם יצאתי איתו תמיד לדעתה היה מישהו שמנסה להזיק- כשקיבלתי פרח, זה כדי לנסות לקנות אותי בשביל סקס. כשאמרו לי "אני אוהב אותך", נסיון לשחק בי. היא לא האמינה לאף אחד שהוא באמת ובתמים אוהב אותי. וגם אני לא, אף פעם לא- בגללה. קשה לי לסמוך על בנים. זה לא דבר רע לדעתי, בחורה צריכה לדעת להזהר, אבל הנושא הזה נטחן עד דק ועכשיו כבר אין לי כוחות להגיב.

היא מתפללת שאני אמצא מישהו אחר באוניברסיטה. היא אמרה שהוא לא משקיע בי מספיק וכשהוכחתי לה שכן, היא אמרה שזו הצגה כדי להפיל אותי. שנה וחצי על תסריט.

ההרגשה שהשיחות האלה מעלה בי מבלבלת אותי, אני לא בטוחה שהצלחתי לבודד אותה מכל התחושות האחרות שלי בכל רגע נתון ולהבין מה בעצם עובר עלי. זה כבר לא גורם לי לפקפק בבחירה שלי כמו פעם, אבל מצד שני זה מקשה עלי להיות שלמה איתה. זה גורם לי לחשוב מה היה אם הייתי עם מישהו אחר ומצד שני מחזק בעייני את כל הסיבות שבגללן בחרתי דוקא בו.

אני יודעת רק שכרגע אני מאושרת, ומפחדת שבקרוב האושר שלי יעבור את הגבול הדק של המציאות ויביא אותי לאזור החרטה.