אני לא יודעת איך זה נראה לקוראים שלא מכירים אותנו, אולי הסיפור שלנו נשמע קצת הרואי- הזוג שנלחם בכולם ונשאר ביחד למרות הכל, ואולי סתם, יש בזה קצת מהחיים האישיים של כל אחד, וההזדהות מנצחת את העלילה. האמת היא, שהדמיון נוטה להיות אסתטי למדי, וקצת מזכיר את הוליווד. אולי עוד לא כתבתי לכם על זה בעבר, אבל המחלה שלו היא כזו שקצת נראית לעין. הוא נורא רזה ויש לו צליעה קלה. למרות זאת, הוא עדיין גיבור הסיפור, כי למרות שבהוליווד זה לא עובר מסך, לתסריטאי הוא יספק את כל התכונות ההרואיות שצריך בשביל עלילה טובה.
אני מספרת לכם את זה כי תכף פסח. סבתא שלי נחמדה, היא התחילה לחבב את ארוסי, היא הזמינה אותנו מכוונה טובה שאין בה עוקצנות.
זה התחיל לפני יומיים, כשאמא שלי היתה צריכה לעשות קניות ואמרתי לה שארוסי יסיע אותה. היא לא רצתה אבל לחצתי עליה כי חשבתי שפשוט לא נעים לה לקבל ממנו עזרה וקיוויתי שזה יקרב ביניהם.
"באמת שזה כואב לי, הוא נורא משתדל..."
זה המשפט שהיא אומרת מאז שהיא חזרה משם. היא מספרת לי גם כשהיא יודעת שאני לא מקשיבה,
"והכי נורא, אני לא יודעת איך את עושה את זה, איך את מתמודדת עם הלחץ החברתי? כולם מסתכלים ושופטים אותך, הם בטוחים שבטח גם בך משהו לא בסדר"
היא מסבירה את הדברים שלה בהודאה שהם אכזריים, מספרת שהיא נחצית לשניים. אחותי יצאה להגנתו והיא אמרה
"אני לא שונאת אותו, אני דוקא מרחמת עליו"
"רחמים זה לא רגש חיובי יותר משנאה", הסברתי לה
"מה אני יכולה לעשות? אני רק חושבת שאת צריכה למצוא מישהו שהוא יותר...ראוי", היא המשיכה.
קטעתי אותה ואמרתי לה שאני חושבת שלא נגיע לליל הסדר. ארוסי נורא שמח מההזמנה והוא מתרגש לקראת הפגישה עם המשפחה שלי. נדמה שהוא מדבר רק על זה. אני מפחדת להגיד לו אבל אני יודעת שאם נגיע זה רק יצית מחדש את השיחה על הזוגיות שלנו. אני יודעת שהדודה הרכלנית שלי עם עיני הנץ תדע לא להחסיר מילה מכל חוות דעתה השיטחית בפני כל המשפחה וגם מי שלא קשור אל המשפחה. בפעם הראשונה והאחרונה שהיא ראתה אותו היא ידעה רק להחמיא על הפולקסווגן החדשה שלו וחשבה שכנראה מכל מה שהיא ראתה, זו הסיבה הכי טובה להיות איתו בקשר.
את אמא שלי היה קל לשכנע. היא יודעת שמאז הגירושים אני לא אוהבת את ליל הסדר ולא מפריע לה שאני אנסה להתחמק.
עכשיו הבעיה היא רק לשכנע את ארוסי ואת סבתא שלי.
אתמול הוא לקח אותי לבקר את המשפחה והלך, כשהוא חזר ביקשתי ממנו עם דמעות בעיניים שלא נלך לליל הסדר. הוא ניסה לנחם אותי והתחנן שאני אספר לו מה קרה שאני לא רוצה ללכת פתאום. פחדתי להגיד לו, לא רציתי שיעלב. הוא מחבב את אמא שלי ולא רציתי שיחזור לנטור לה טינה על כל הדברים שהיא אומרת לי עליו. אמרתי לו שפשוט מאז ומתמיד אני שונאת את ליל הסדר ושאני רוצה שיהיה איתי לבד, רק הוא ואני בליל סדר משותף משלנו. הוא מאוד התקשה להסכים לזה אבל בחצי פה הבטיח שהוא לא יכריח אותי לעשות משהו שאני כל כך מתנגדת לעשות.
אמא שלי הגיבה על זה רק שאין לי מה לחשוש שליל הסדר יצית את השיחה עלינו כי זה לא נושא שכבר שכח.
אני עדיין שוקלת מה לעשות... שמעתי פעם שבנאדם חזק לא כי אין לו ספקות, אלא כי הוא ממשיך להתקדם למרות הספקות. אני מקווה שאצליח לעשות את הבחירה הנכונה לפסח...
מאחלת יציאה מעבדות לחרות לכולכם,
לולה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לולה דעת
