Memories Of A Lonley Heart

את כבר לא מספרת כלום.

זה כבר לא מפתיע אותי.

זה כבר לא פוגע בי.

זה רק מרחיק אותי.

מרחיק אותי יותר ממה שכבר אפשר להיות.

וזה בסדר.

זה תמיד היה בסדר.

אני לא כאן כדי להילחם יותר.

לא עלייך, לא בך.

פשוט לא.

הדבר היחידי שאני אלחם עליו,

אם בכלל,

זה השפיות שלי.

כי היא נאבדת איפשהוא בעולם הזה.

ואוו, זה בטח כמו שאר הפוסטים הפלצנים שלי.

לא?

בוכה על החיים,

מתיימרת להיות דיכאונית.

לכתוב יפה.

בולשיט.

הכל פשוט בולשיט.

נמאס לי מהעבודה,

היא גורמת לי לבכות.

נמאס לי להיות לבד,

אבל גם לא בא לי מערכת יחסים.

אני מתגעגעת לחברים שלי,

אבל גם לא מתאמצת לחדש קשרים.

משעמם לי,

אבל גם לא מנצלת את הזמן בחכמה.

אני כל כך באמצע שאני פשוט משתגעת.

:)

ובטח כתבתי את הפוסט הזה סתם כדי לכתוב משהו.

!lame!