במוצאי שבת האחרונים שוב פחדתי להירדם

פחדתי מהשבוע שיבוא

פחדתי מהפגישה עם הפיסכולוגית

פחדתי מהאוכל

פחדתי מהחתונה

פחדתי אנשים

פחדתי מעצמי.

אבל אי אפשר לעצור את הזמן,

והפגישה עם הפסיכולוגית עיצבנה אותי כולכך

ומחקה בי כול טיפת אמון שהתאמצתי כ"כ להשיג כדי לנסות ולהאמין בטיפול הפסיכולוגי

בדיבורים ובדיבורים ובדיבורים

רק חשוב לי לציין, אני חושבת שהטיפול היה מאוד עוזר לי [וגם להרבה מהבנות פה] אם היה לי אומץ ושכל ולפנות לטיפול כזה בגיל 14-16, אבל לצערי נזכרתי מאוחר מידי ובגיל 21 אני תקועה עם המפלצת שיצרתי.

אז אחרי יום וחצי התקשרתי ואמרתי לה תודה ושפה נפרדות דרכינו,

ושוב נשארתי לבד

מבחירה.

אחרי נפילה כואבת ונדודי שינה קניתי לי טיפות טבעיות שיעזרו לי לישון

והם אכן עזרו

אז אחרי קצת שינה שפויה הגיעה החתונה

אז הלכתי וקניתי לי טיפות גם ליומיום שיעזרו לי לעבור את החיים האלה

וגם רסקיו שייתן לי קצת בטחון

והלכתי לראות את כולם בחתונה

מכוערת מתמיד

וודקה עם קולה

שוט ייגר

ערק אשכוליות

שוט וויסקי

ערק אשכוליות

וכל מה שרציתי זה למות

להעלם

אני פשוט מחפשת את המילים לנסות ולהסביר את ההרגשה הנוראית הזאת

ולא מוצאת אפילו מילה

אני חושבת שהכי נמוך שהגעתי זה כשחברה שלי [אחותו של החתן] פשוט באה אלי ושאלה למה אני לא רוקדת -עייפה- ואם קרה עוד משהו -לא- וכל הזמן הזה אני יושבת על הכסא, מסתכלת על הידיים שלי וחושבת למה אני לא רואה שהם רועדות אם אני מרגישה כיאילו אני רועדת ממש חזק ומתפללת ממש חזק שתלך משם בזמן שאני מנסה לגמגם תשובות, כשהיא ביקשה עם המבט השפוי והיפה שלה שאני אבטיח לה ריקוד ברגע שיהיה קצת מוזיקה שחורה לא ידעתי אפילו מה לענות, כי ידעתי שעוד כמה דקות אני הולכת משם מצידי ברגל אפילו, אני אפילו לא זוכרת מה מילמלתי לה בזמן שהסתכלתי על הידיים ובקושי שמעתי אותה מהרעידות, מהקולות בראש, מהפחד.

בכל מקרה,

כרגיל אני לא יודעת להסביר את עצמי

רק התכוונתי לכתוב ששבוע שעבר לא היה לי מושג שאני אסיים את השבוע בלי פסיכולוגית ועם המון תרופות 

או בקיצור-

אני פשוט רוצה למות.