להתקדם, תוך כדי תנועה

כמה זמן עבר, כמה דברים השתנו, ואיפה מתחילים בכלל? אני משתדלת להחליק בטבעיות אל תוך הכתיבה ומקווה לטוב .

התגעגעתי לכתיבה פה, לפריקה הזאת, יותר ממה שבאמת הבנתי, כי כשאני בבית עיקרי העיסוק שלי במחשב מתמצים בפייסבוק ומידי פעם צפייה באיזו סדרה (בסופי שבוע כשיש זמן לנשום), פה במשרד אין לי פייסבוק, ומצד שני אני מחוייבת לשבת פה 9 שעות ביום, אז אני תמיד מוצאת זמן לשוטט באינטרנט ולחפש אתרים שונים ולנסות להרחיב את הידע הכללי שלי ואולי סופסוף (!) מתישהו (!) לגלות מה אני ארצה להיות כשאהיה גדולה (ולא, אני עדיין לא גדולה).

אחרי מעל חודש של ישיבה בבית חזרתי למשרד, עם סוג של קביעות (זמנית) ל-5 שנים, ללא התחייבות כלשהי, משמע - ב-5 השנים הבאות יש לי עבודה, משכורת מינימום, תנאים מעולים. חיסרון בולט: עוד 5 שנים בגיל 29 וקצת אני אצא מפה בלי ניסיון של ממש בעבודה מעשית ובלי שום דבר בידיים למעשה. NOTE TO SELF: לא לתת לעצמי להגיע למצב הזה.

בינתיים אני עוברת דירה, פורשת כנף ועוזבת את בית ההורים החמים הנעים הנוח והמקרר המלא בכל טוב שנקנה בכסף שהוא לא כספי. תכננתי להמתין עם המעבר, לא להתנפל על מודעות באתר יד2 ברגע שאני חוזרת למשרד, לתת לעצמי להתאקלם ולמינוס הקטן בחשבון הבנק שלי לשקוע, אבל מאחר ואני זו אני, אימפולסיבית מאז ומעולם - חיפשתי, קבעתי פגישות, הגעתי, גיששתי, ראיתי דירות, ביררתי לגבי תנאים, ובלי לשים לב נהייתי אפילו (קצת) מבינה בחוזי שכירות (הקרדיט על כך שמור לחברה טובה ששכרה מספר דירות בחייה ועזרה לי מאוד בנושא) ולפני שבועיים חתמתי על אחד, עוד 3 שבועות בדיוק אני נכנסת לדירת הסטודיו הראשונה שלי ואל החיים העצמאיים שלי, כשההורים למעשה נשארו מעבר לפינה (זה כמעט ליטרלי מאחר ואני גרה 10 דקות הליכה מהם, לצערי החיסרון היחיד בדירה היא שהיא לא כוללת מכונת כביסה, מה שמאלץ אותי כך או כך להישאר סוג-של-תלוייה בהורים שלי, אני חושבת שזו הידיעה ששימחה את אימי הרוסייה הכי הרבה, בכל זאת - רוסיה צמודה לפולין, וכו'), אני זקוקה לעצמאות הזו וללבד הזה, אני מאוד בן אדם של לבד במצבים מסויימים, אני לא מהאנשים האלה שצריכים אנשים מסביבם בכל רגע נתון, ועם כמה שאני חברותית ונותנת את כל הנשמה לאנשים שאני אוהבת - אני צריכה שקט, אני צריכה אוויר, אני צריכה זמן לשבת עם עצמי ולתת למחשבות לרוץ, אולי להתחיל לכתוב באופן מסודר וקבוע יותר - דברים שאני לא מסוגלת לעשות כמו שצריך בבית עם כל הרעש וההמולה התמידיים והטלוויזיות הדלוקות דרך קבע.

אני נמצאת בזוגיות מזה חודשיים וחצי, אני מאושרת איתו ,הוא החבר הכי טוב שלי, אני מאוהבת עד האוזניים וטוב לי. טוב לי. טוב לי.

זה לא הבחור מהפוסט האחרון, שזה סוג-של-משעשע באופן קצת ציני. LONG STORY SHORT אני והוא (הבחור דאז) המשכנו להתנהל על מי מנוחות בערך שבוע (שבוע שלם!!) מאז כתיבת הפוסט האחרון, לא היינו ביחד, לא היינו בלעדיים, וכך יצא שערב אחד יצאתי עם חברים טובים מהעבודה ומצאתי את עצמי מתנשקת עם אחד מהם אחרי הרבה מאוד אלכוהול שקיבלנו בחינם, אחרי אותו ערב הרגשתי שמשהו משתנה בחשיבה שלי וברצונות שלי אבל לא יכלתי לשים את האצבע על מהו הדבר הזה בדיוק, וערב אחד שוחחתי עם הבחור מהפוסט הקודם ואמרתי לו שנורא קשה לי עם ה"קשר" איתו כי אני אף פעם לא אוכל לטמון את הראש בחול ולהתעלם בעובדה שאקסית של 6 שנות זוגיות נושפת בעורפי, בבוקר שאחר-כך הוא שלח לי הודעה שהוא חשב הרבה על מה שאמרתי והוא מבולבל. יותר מזה לא הייתי צריכה. אני עם "מבולבל" התעסקתי מספיק בחיים שלי, וממרומי גיל 24 אני יכולה רק להגיד בוודאות שאני לא המטפלת או הפסיכולוגית של אף אחד, אז חתכתי, קצת בצער אבל נשארנו חברים טובים ואחרי שבוע בכלל שכחתי שאי פעם רציתי אותו כיותר מחבר טוב, הסיבה הייתה כמובן בן הזוג הנוכחי שלי, שאז היה עוד חבר מהעבודה, ידיד טוב, שהסטטוס שלנו השתנה ודשדשנו בעדינות סביב הידיעה הזו, מסתכלים אחד על השניה בדרך שונה וחדשה לחלוטין, לומדים להכיר אחד את השניה באמת, ולא כמלצר שעוזר לי לסחוב את המגש שלי. שנינו אהבנו את מה שראינו, מה גם שגיליתי שהבחור (שהוא מונוגומיסט מושבע, ולמעשה בכל תקופת ההיכרות שלנו שארכה מעל שנתיים הוא כמעט כל רגע נתון היה בזוגיות כלשהי) נמשך אליי כבר הרבה זמן, אבל אף פעם לא חשב שבאמת יש סיכוי.

נראה לי שזה מספיק לפוסט אחד, לא?

כיף לחזור. גם אם אף אחד לא יקרא פה. לכתוב זה בהחלט הדבר שלי.

STELLAR יקירתי, רק היום כשנכנסתי לראשונה לבלוג מזה חודשיים ראיתי את התגובה שלך לפוסט הקודם שלי,

לאן נעלמת? תני סימן חיים. אני קוראת אדוקה בבלוג שלך כבר כמה שנים טובות.