להתקדם, תוך כדי תנועה

יש לי ריח מתוק של קרם גוף, אבל היום אני מרגישה שהגוף שלי לא ראוי לו. אני מרגישה שהבגדים לא מתאימים לי, שהלבשתי בקולקציית "אני הרזה" את עצמי הנוכחית, שהיום היא הכל מלבד רזה.

עברתי דירה שבוע שעבר, ההרגשה מדהימה. משוחררת, חופשייה, עצמאית, בוגרת.

זה עדיין מרגיש כאילו אני נמצאת באיזה נופש או צימר, שזה עניין זמני של כמה ימים ותכף חוזרים הביתה. מה שעוזר לי להבין שמדובר במציאות גרידא היא העובדה שאני מתעוררת כל בוקר ב-06:00 בבוקר. אני מזדקפת, מתמתחת, ובוחנת את עצמי במראה הגדולה שתלוייה על הארון.

בדר"כ אני ישנה ערומה, אני מאוד אוהבת לישון ערומה ובכל הזדמנות בחיי שגרתי לבד/עם חברות טובות/כשאחותי לא הייתה בארץ והחדר שלנו היה כולו שלי - ישנתי ערומה, עם תחתונים. זה מרגיש לי חופשי משוחרר וטבעי. בערך כמו שהדירה החדשה מרגישה לי, משוחררת - אבל עם אחריות גדולה שרובצת על כתפיי. כך אני גם מרגישה לגבי העניין של העירום, לרוב אני מבלה בדירה שלי בלבוש מינימלי - זו הדירה שלי, אני לבד שם (וכשהילד שלי שם איתי זה בוודאי לא מפריע לו ) ואני מרשה לעצמי לעשות כל העולה ברוחי. אבל לא קל להסתכל על עצמך במראה שמשקפת הכל, ולא מסתירה כלום, לא מייפה את המציאות ולא משקרת. לא בתור מישהי עם הפרעות אכילה ("לשעבר" כביכול, אבל ביננו, על מי אני עובדת? זה הרי לא באמת עובר, לא לחלוטין, לא אצלי על כל פנים) ולא בתור הבחורה הביקורתית שתמיד הייתי (כשרוב הביקורת מופנית, איך לא, כלפי עצמי). כל העניין הזה קצת מוריד לי את התיאבון. אני לרגע לא מרעיבה את עצמי, אבל אני חייבת להודות שיש משהו מושך מאוד מבחינה קולינארית במגורים לבד. אני אוכלת מתי שבא, כמה שבא לי, ומה שבא לי. וכשלא בא לי? אני לא אוכלת. ואם אני לא אכין - לא יהיה, זה לא כמו בבית - כשאני נכנסת למטבח לקחת כוס מים ובדרך "חוטפת" עוגייה או קורנפלקס או סתם לוקחת טעימה מהקינואה שאמא הכינה, לא שאני רעבה, אבל זה כל-כך טעים, אז יאללה עוד ביס, ועוד אחד קטן, והנה אני מפוצצת מכלום, ובלי רעב שעומד מאחורי האכילה הלא מבוקרת הזאת. ואיך כותבים בכלל "כמה כפות קינואה" או "נשנוש מקורפלקס" במחברת מעקב (כן, חזרתי לשם, לא מפאת הרעבה-עצמית, האכילה שלי נעה בין 1400 ל-1800 קלוריות ביום, עם ניסיון לשמור על שגרת ספורט של שתיים-שלוש ריצות בשבוע. אני פשוט צריכה את השליטה, את הבקרה, את הידיעה ואת הנוכחות של המחברת בחיי, זה מכניס אותי חזק לתלם ועושה לי טוב ומונע ממני לאכול הרבה שטויות שפוגעות בגוף שלי). אם חשבתי שהחזרה למחברת האכילה המבוקרת תכניס אותי לשוק לגבי כמה זבל וכמה קלוריות מיותרות נכנסות לי לגוף וכמה הידיים שלי נשלחות לכל מיני מאכלים שומניים שבכלל לא טעימים לי, אז המעבר הזה למגורים עצמאיים גם הוא בפני עצמו יצר סוג של מסננת על הפה שלי ועל מה שנכנס לי לגוף. אני מגלה מתי אני באמת רעבה, מה בדיוק אני אוהבת לאכול, מה טעים לי בטירוף, כמה ארוחות אני צריכה בשביל להיות שבעה. אני ממש מרגישה את ה-craving המטורף למאכלים מסויימים כמו טונה, שפתאום קלטתי אתמול שלא אכלתי המון זמן, או פטריות - שבא לי תמיד, וקוטג', כל הזמן בא לי קוטג'! שום קינואה, שום אורז, שום לחם (אין לי בכלל לחם בבית, אני מאוד אוהבת פריכיות וביום יום אני לא נוגעת בלחם, חוץ מכאשר אני "מנשנשת"), שום קורנפלקס. ואני לא מונעת מעצמי כלום!! יש צנצנת עם עוגות שסבא הכין וכל פעם שמתחשק לי (בדרך כלל בבוקר עם הקפה) אני לוקחת חתיכה בלי לחשוב פעמיים. יש לי שוקולדים מהמשלוח מנות שהכנתי לבן זוג והוא השאיר אצלי. ואני לא רוצה! אני לא צריכה! ואם אני רוצה - זה פה, הכל פה. אם יבוא לי קורפנלקס אני אקנה קורנפלקס. פשוט לא בא לי.

אז העירום הזה הוא שחרור פיזי, עם וואחד אחריות. אני לא אוהבת את מה שאני רואה במראה. אני לא נגעלת לחלוטין מהדמות שמשתקפת בה, אבל אני לא אוהבת אותה, אני לא שלמה איתה, היא לא בת ברית שלי, זו בכלל לא אני.

וואו, הבטחתי מתישהו באחד הפוסטים הראשונים שאני לא אכתוב פה אף מילה על אוכל.

כאמור, האדם מתכנן תכניות ואלוהים צוחק.

בגדול? אני מרגישה טוב. אני אוהבת לגור לבד, אני אוהבת גם את הלחץ והעומס והסידורים שנלווים לעניין. זה לפעמים קשה, מתסכל, מתיש, זה גורר ריבים עם הבנזוג שלי ,אבל בסהכ - זאת הפינה שלי, זה המקום שלי, זה רק שלי, ושם אני עושה אך ורק מה שבא לי (!).

יש יותר טוב מזה?