להתקדם, תוך כדי תנועה

אחד הגורמים העיקריים לויכוחים וחילוקי דיעות ביני לבין הבן זוג שלי הוא העובדה שכל פעם כשאני כועסת/עצבנית/מתוסכלת/פגועה אני מרימה את הקול, כמובן שכשאנחנו רבים זה עולה מדרגה ואני ממש צועקת, זה לא מוצא חן בעיניו והוא לא מוכן לקבל את זה. הוא הבהיר לי שאין בכוונתו לשנות אותי או לחנך אותי, אלא הוא פשוט רוצה שאני אבין שאין לזה שום קשר (כמו שאני טוענת כל פעם שהוא מעיר לי שהרמתי עליו את הקול) לעבודה ש'זה האופי שלי' ו'ככה אני רגילה', כי הוא הבן זוג שלי, הוא אוהב אותי והוא לא מוכן שאני אצעק עליו כאילו היה אחד הטבחים במסעדה בה אני עובדת שאני רבה איתו בצרחות ואחרי יומיים מחייכת אליו כאילו כלום (אם כבר מדברים על זה, אני נורא מזכירה לעצמי את נופר מור מהאח הגדול בקטעים מסויימים כשאני צועקת, ואם בתחילת העונה הייתי מסתכלת עליה בחיבה, לאט לאט זה הפך לגועל וסלידה, אני בטוחה שמהצד אני מאוד דומה לה כשאני צועקת או רבה עם מישהו. גועל נפש), אני מקבלת את דבריו ומנסה בכל כוחי להימנע מהרמת קולי בעת ויכוחים או ברגעים בהם אני מרגישה שהוא פשוט לא מבין אותי, מה גם שזה לא שם את ידי על העליונה משום בחינה, אם כבר אז ההפך הגמור- העובדה שאני חשה צורך להרים את הקול כדי להבהיר את דבריי או כביכול להוכיח פואנטה כלשהי מראה על חוסר ביטחון ומצוקה, כמו שקראתי פעם באיזה מקום "אנשים שאתה צועק עליהם לא אומרים לעצמם 'וואו הוא בטח צודק', לזכור ולאמץ את זה, זה קצת מצחיק אבל בעיקר מאוד נכון.

והנה היום בדרכי לעבודה אני משוחחת עם אימי, התקשרתי לשאול אותה איך לשטוף את הרצפה בבית (למעשה זהו פרקט, ופרקטים אסור להרטיב מאחר וזה גורם להם להתרומם, אלוהים יודע למה) ו-one thing led to another וכרגיל השיחה הובילה לנושא הקבוע שלה מאז שעברתי לגור לבד (אני לא מאמינה שעבר רק שבוע! זה מרגיש כמו חודשים) – אוכל, האם אני אוכלת, כמה אני אוכלת, איך אני אוכלת ומתי, אז היום הנושא היה 'מה אני צריכה מהסופר', ובעודי מנסה להסביר ולהזכיר לה ש-אתמול הייתי בסופר, קניתי את כל מה שחסר לי, אני לא צריכה כלום, ובחיי שאני תכף אתחיל לזרוק אוכל כי פשוט אין! לי! יותק! מקום! במקרר! (אמת לאמיתה, אפילו הזמנתי אותה לבוא לראות), בשלב מסוים של השיחה שהפכה לויכוח קטן כשהיא בסה"כ ניסתה להסביר לי שעצם זה שעברתי דירה והכל טוב ויפה לא אומר שאני צריכה לקחת את כל עול העצמאות על עצמי ואין סיבה שאני לא אתן לה לעזור לי, הטונים שלי עלו, וכשאני אומרת שהם עלו אני מתכוונת שפשוט צרחתי, שתפסיק לדבר איתי על אוכל, שאני לא צריכה אוכל, ושתניח לי כבר. אפילו סובבתי כמה ראשים עם הצעקות שלי ב-07:30 בבוקר, והדובדבן שבקצפת היה שניתקתי לה את הטלפון באיזשהו שלב. לעצמי תירצתי זאת כ'הייתי עייפה, עבדתי אתמול ב2 עבודות והיא מבלבלת לי את המוח על הבוקר' 'אמרתי לה כבר כמה פעמים שאני לא צריכה אוכל אז אולי אם אני אצעק היא תבין' ושאר קשקושים. כעבור שעה התקשרתי להתנצל, אני חושבת שהיא אפילו לא נטרה טינה ופשוט חזרה לעיסוקיה, היא ככ התרגלה באיזשהו מקום שאני בהמה, שאני מרימה את הקול גם כשאני לא רבה או כועסת, כי אני פשוט כזאת, שהיא או שלמדה לקבל את זה או שהפסיקה לשים לב לזה או שהיא פשוט מתעלמת.

מיותר להגיד שאני די מתביישת בעצמי. אני חושבת שהבן זוג שלי שם לי מול הפנים מראה שאף אחד לא הצליח לשים לי אי פעם (ואלוהים יודע שהרבה אנשים ניסו, כל החברות שלי לשעבר למעשה). אני לא יודעת למה או מתי זה התחיל – אבל משהו בי מאמין שכל מי שנמצא מסביבי מחויב לקבל אותי כפי שאני, יהיה מה שיהיה. זה לא החינוך שקיבלתי מההורים שלי, וזאת לא התנהגות שהעתקתי או למדתי מהבחורות המדהימות שהיו חברות שלי במשך 10 שנים עד שנמאס להן (בצדק) ועכשיו הכל חוזר על עצמו שוב, ושוב ושוב. אני מסרבת להשתנות, מסרבת ללמוד מטעויות, מסרבת להאמין שאני טועה ומסרבת לתת לאחרים לתקן אותי. והיום כשתפסתי את עצמי לאחר מעשה קלטתי שאני חתיכת בהמה, ושכדאי מאוד שאני אתאפס על עצמי, שאני לא הייתי מסכימה לקבל יחס כמו שאני נותנת לפעמים מאף אחד בעולם, ואין שום סיבה שהאנשים הכי יקרים לי בעולם, דווקא מעצם היותם האנשים הכי יקרים לי והכי קרובים אליי בעולם יצטרכו לסבול את התקפי הזעם והקריזות שלי ולקבל אותי כמו שאני כי קשה לי, כי עברתי דירה, כי רבתי עם חברות שלי, כי אני עייפה, כי וכי וכי. הכל בולשיט. אני יודעת להיות החברה הכי טובה ותומכת ולא-אנוכית בעולם, אבל לפעמים הצד הרע שבי מתעורר, ואני פשוט לא מכירה את עצמי.

אני מבטיחה לעצמי להתחיל לשים לב, לנשום עמוק ולספור עד שלוש לפני שאני מתעצבנת ולשים לב לטונים שלי, להבין שאף אחד לא עובד אצלי ושאני רק מרחיקה ממני אנשים כשאני מרימה את הקול, לא מתחבבת עליהם או גורמת להם להבין אותי יותר. אם אני לא רוצה שסאגת החברות-לשעבר תחזור על עצמה ואני אאבד אנשים אחרים שחשובים לי –כדאי שאני אפסיק להיות כזו מרוכזת בעצמי ואתחיל להיות יותר רגישה לתגובות של הסובבים אותי, ולרגשות שלהם. אני כבר יודעת שבלי החברים שלי אני לא אשרוד.

זה מדהים איך שהילד שלי עושה אותי בן אדם טוב יותר, אני מרגישה את זה קורה מיום ליום.