כשהייתי בן שבע אמא שלי לקחה אותי לטיול במכונית. היא אמרה שאני לא צריך לקחת כלום, מה שעליי זה בסדר, רק קח מעיל ונצא לפני שאבא יחזור. בתקופה ההיא ראיתי אותה אולי חמש פעמים בחודש, עד כדי כך היא הייתה מרוחקת, ובעצם שניהם- מרוחקים זה מזה, מרוחקים ממני. נכנסנו למכונית, ירד גשם ואני רצתי והתיישבתי וספרתי טיפות שנחתו על החלון עד שכבר לא יכולתי לספור כי לא הכרתי מספרים גבוהים כל כך. היא נהגה בשקט ואני ידעתי שלא כדאי להפריע לה. הרדיו ניגן שיר קיץ מטופש של איזה זמר-להיט-בודד ששכחתי את שמו והמנגינה התנגשה באופן מגושם עם מזג האוויר המזופת שבחוץ. זה היה סוף יוני והרחובות היו מוצפים. לא ידעתי לאן אנחנו נוסעים, וגם לא כל כך עניין אותי, כי בעיקר שמחתי על ההזדמנות שניתנה לי להיות עם אמא. חצינו את השדות ואת הבתים הגדולים לכיוון העיירה, ואני זוכרת שבשלב מסוים שמעתי אותה בוכה. היא אמרה שהקור נכנס לה לאף, לעיניים, שב בשקט, ג'יימס, ותחגור את חגורת הבטיחות שלך, ושב ישר, ודי לזוז כל כך הרבה. שתקתי.
נסענו ונסענו והיא לקחה אותי לגלידה- הזמנתי מנתה עם פצפוצי שוקולד והיא אכלה סורבה לימון ועישנה שלוש סיגריות בידיים רועדות ואז חזרנו למכונית, פנינו בחזרה לכיוון הכפר והיא החלה להאיץ. אמרתי לה שיש לי בחילה והיא אמרה שאני אשב בשקט ושעוד רגע זה יעבור, עוד רגע הכל יעבור, נעשה הפתעה לאבא. כשהגענו לגשר שמחבר בין העיירה לאיזור הכפרי אני זוכר שהיא לקחה נשימה עמוקה ואמרה לי לעצום עיניים. אני זוכר ששמעתי אותה משחררת את חגורת הבטיחות שלה ופורצת בבכי פעם נוספת. היא האיצה והאיצה והדבר הבא שאני זוכר הוא את החדר בבית החולים, שלושה ימים מאוחר יותר, עם פגיעת ראש ושתי גפיים שבורות. אבא שלי אפילו לא היה שם באותו יום, הוא שלח את העוזר שלו עם זר פרחים והגיע רק למחרת, נכנס ואמר שאימא איננה, מחר נקבור אותה, שמעכשיו זה רק הוא ואני ושלא אזכיר אותה, את זה, אותנו, אי פעם.
אחרי זה הוא הלך והעוזר שלו נשאר איתי, קנה לי עוגיות שוקולד ממולאות מהמכונה במסדרון וחתם לי על הגבס. כשגם הוא עזב זו הייתה הפעם האחרונה שבכיתי, עד שפגשתי אותך.