הוא מאוד נסער ואני מביט בו ומשתדל לשמור על קור רוח, כשהאמת היא שאני רוצה רק לבכות. אני רוצה לחבק אותו, או אולי להכות אותו, ובעיקר להיות בכל מקום אחר מלבד שם. הוא מסריח מאלכוהול ואני יכול להרגיש את המרירות של שפתיו על שלי עדיין. אני חסר אונים ומבולבל ובעיקר, אולי, כועס. באיזו זכות הוא מתפרץ כך לחיי שוב ללא אזהרה? אני רוצה ליפול לזרועותיו ולהרגיש אותן כרוכות סביבי עד שתגמר השמש. אני מביט בו ומשתדל לשמור על קור רוח ולחנוק את הדמעות.
"מה זה אמור להביע, ג'יימס?"
הוא מפציע בחצי חיוך. הוא נראה כל כך אומלל. כל כך מעורר רחמים. הוא לא דומה לעצמו אפילו טיפה.
"עושה רושם שזוהי דרכי העלובה לחפש חמלה במקום מחילה." אני לא עונה. "אני לא רוצה לאבד אותך."
"עושה רושם שאיחרת את המועד." אני פונה ללכת במעלה הגבעה, דרך המדשאה ובחזרה לבית הספר, אבל לא מספיק לעבור אפילו את העץ לפני שאני מרגיש את היד שלו סביב המרפק שלי, מושכת אותי קרוב אליו. "תן לי ללכת," אני אומר, "תן לי ללכת, עזוב אותי ותן לי ללכת, להתרחק ממך. רק תן לי להתרחק ממך." אני מנסה להיאבק באחיזתו אך לשווא; הוא גבוה, כבד וחזק ממני. אני מתחנן בפניו, רק תן לי ללכת, עזוב אותי ותן לי ללכת, ג'יימס, שחרר אותי ותן לי ללכת בדיוק כמו שרצית שאעשה במשך תקופה ארוכה מידי, אני מתחנן ובוכה ונופל על ברכיי והוא עוזב אותי. לא רציתי להגיע למצב הזה, לא רציתי לבכות, לא בגללו, לא שוב, אבל אני יושב על ברכיי בחצר בבגדי הלילה שלי והדשא רטוב והאוויר רטוב ואני כולי רטוב מזיעה ודמעות ורק רוצה הביתה. הידיים החמות שלו עוטפות אותי ואני בוכה אפילו יותר. "תן לי ללכת," לא יותר מלחישה, והוא עוטף אותי ומלטף את השיער שלי מהעיניים ומצמיד אותי אליו כך שהדמעות שלי מרטיבות את התלבושת האחידה שלו. אני בוכה ובוכה והכל רטוב ודביק ומלוח. אני בוכה גם כשהוא מנשק אותי, הפעם בעדינות, וגם כשאני מבחין בדמעות על לחייו. אני שונא אותו. "תן לי ללכת." הוא משתיק אותי בנשיקה נוספת ואני מרגיש שעוד רגע אתמוטט. אנו בוכים ומתנשקים והשפתיים שלו על שלי והוא כל כך שיכור שמי יודע מה מזה יישאר בבוקר, אבל אנחנו נופלים ונשכבים על הדשא והבור שבחזי נמלא ומעמיק בו זמנית. הגוף שלו כבד אבל יש במשקל שלו עליי משהו מנחם. אני מפסיק לבכות, רק דומע בלי שליטה ומתנשם בכבדות אבל מעביר את ידיי על כל המקומות בהם לא העזתי לגעת. הידיים שלו עוטפות אותי והחולצה שלי יורדת והדשא דוקר בגב שלי והכל רטוב אפילו יותר אבל אני לא מעז להתלונן. אני רוצה אותו ועושה רושם שאין טעם להכחיש את זה.
אני מתעורר עם הממטרות, מכוסה לחלוטין בבוץ. כשהשמש תזרח לכל זה לא יהיה זכר, ובזה אני בטוח לגמרי.