סוחר הסמים במעיל הכחול מחייך אליי ואני שותקת. כל שאני יכולה לחשוב עליו הוא ריח השיער שלו ברוח המערבית, והדרך בה טיפות הדם מטפטפות מן המצח שלו אל הלחי ומשם אל הסנטר ואל צווארון החולצה שלו, והדרך בה הגוון הכחול של המעיל מתאים להפליא לצבע עורו, לצבע עיניו. אני מביטה בהן, זוג עיגולים ירוקים המוקפים במערבולות שחורות של חוסר שינה, כדורים ואבקות. הן ריקות כמעט כמו המקרר שבדירת החדר החשוכה. כשסוחר הסמים במעיל הכחול מביט בי בחזרה, החיוך שלו משתקף בעיניים שלו שצורבות את שלי בחצי הסהר הבישן של שפתיו, ואני רוצה ליפול לתוכו, לקרוס, לגרור אותו איתי למטה, אבל במקום זה אני רק משפילה את מבטי עם חצי חיוך יבשושי, מגניבה את השקית אל השרוול שלי ואת השטרות לשלו, ואומרת, "אולי כדאי שתשים על זה פלסטר, אתה יודע? עושה רושם שהדימום לא נפסק," והוא אומר שזה שטויות ושמוטב יהיה להשאיר את זה באוויר הפתוח, שיחמצן את הדם ויצרוב את הפצע ואולי בסופו של דבר גם יפסיק את הדימום. והאוויר באמת כל כך פתוח, מרגיש כאילו אנחנו על גג העולם וזה המקום היחיד בו אני רוצה להיות כרגע ואי פעם, וזה הרגע שהייתי רוצה שיקפא עליי לנצח.