רגשות אונליין

עוד פוסט. הפרומוטינג היה מיותר אך יזכה להשאר.

הבלוג עודכן. שם חדש ותיאור חדש, שמתאר את מה שהבלוג שלי מרגיש לי כרגע. אני מרגיש שאני חוזר לחדר בבית ההורים הישן (דמיינו מן סצנה כזאת) אמא אומרת שהכל בדיוק איך שעזבתי. אני מתיישב על כיסא מאובק ומתחיל לשים את ידיי על חפצים אהובים. מעלה זכרונות, נזכר בימים שהיו לי גם בתוך החדר וגם מחוצה לו.

אני נזכר באנשים שפגשתי פה ושלפעמים אני מנסה להחזיר איתם קשרים.

אתמול הוספתי מחדש לסקייפ מישהי מישרא, מישהי שאהבתי מאוד והקשר בינינו נותק. הרבה באשמתי. אני מרגיש קצת הזוי. כמו סבא שחוזר לחפש את החברים שהיו לו ביסודי או הבחורות שהוא היה איתן בתיכון. יש בזה משהו קריפי אם תרצו, אבל יש בזה גם משהו הגיוני. אלה בני אדם. אין להם הרבה מקום להשתנות. אם הם היו מקסימים פעם כנראה שחלק מהקסם עוד נשאר.

יש גם כאלה שאכזבו. כאלה שאני מסתכל על הפייסבוק או הבלוג שלהם (או שלהן) ומתמלא בעצב. כמו ספינה שממש רצית לנטוש בזמנו והיום אתה נזכר כמה נחמד היה עליה. יש סיבה שעזבתי, אבל יש אנשים שעוד שווים את המאמץ. אני מקווה שהתקופה ההיא לא נקברה מאחור, ואפשר להנות גם היום מחברת אנשים כמו פעם.

אז אני עומד בקרון האחרון שלמהרכבת. מסתכל אחורה, רואה נופים שכבר עברו לנגד עיניי, אך יודע שיש גם בהמשך. נראה מה יהיה.