יש בחוץ חיים שאתה לא הספקתבלוג אישי של אמצע החיים ועל אמצע החיים, המחשבות, ההרהורים וההבנות שעוזרות להמשיך. |
| 7/2010
 עוד יום עבר
עוד יום מתיש עבר ואני לא יכול להרדם, ההרגל הזה של לעבוד בלילות טבוע בי עמוק וקשה להשתחרר מההרגל. וכמובן שתמיד יש עבודה ומה לעשות ואבל הערב אפילו הצלחתי למצוא זמן לצאת קצת ולהתאוורר עם חברה שחגגה יומולדת. בתוך תוכי ולמרות שנותי אני עוד שומע את אמא שלי אומרת לי לנוח, לא לעבוד כל כך קשה "אתה תתמוטט אם תמשיך בצורה הזאת..אכלת? מתי אכלת? מתי ישנת, לאן אתה נוסע ומתי אתה חוזר... " והשאלות האלה לא היו בגיל 15 הן היו גם אחרי שעברתי את השלושים וגם כשגרתי בחו"ל ועברתי את גיל 40... והיום כשאמא שלי כבר לא ממש מתפקדת ולא מגיבה וכבר לא זוכרת איך קוראים לי, או איך קוראים לה, אני מתגעגע לשאלות האלה שכל כך עיצבנו אותי בעבר, היום חסרה לי הנודניקיות שלה, הטלפונים שלה, ההצקות וההטפות ואפילו הריבים שלנו הכל כך חסרי משמעות ברוב המקרים. קשה לי ללכת לבקר אותה ולראות את האשה שהיתה פעם ג'דאית, שעבדה עד גיל 73 בלי מאמץ ובלי להתלונן, לראות אותה מכווצת, קליפת האישה שהיתה, במחלקה סיעודית בבית אבות בלי יכולת תפקוד מינימלית ואני לא יודע מה היא שומעת ואם בכלל, מה היא מבינה ואיך להתנהג במחיצתה וחוץ מלאחוז בידיה ולהגיד לה שאני אוהב אותה, אני מרגיש חסר אונים. וכמו שקשה לי ללכת לראות אותה, ככה קשה לי לעזוב אותה. אני יודע שימיה ספורים ואני לא רוצה שתסבול, רק לא זה. אני חושב שכמו הרבה אחרים, הייתי רוצה שתהיה היא, כמו שהיתה פעם, אפילו לזמן קצר, רק כדי שאוכל לשמוע אותה עוד פעם, ולא איכפת לי מה היא תגיד, תטיף, תנזוף, רק שתגיד משהו.
| |
| כינוי:
djD
בן: 60
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
