Nymphomaniac Fantasy
יומן מסע בחיפוש היציאה מתוך פרידה כואבת. בחורה ללא חוש כיוון, לא קוראת מפה וה-GPS נדפק... אני גאה להצהיר שהלכתי לאיבוד. |
כינוי:
Nymph... בת: 32
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2010
נמאס לי לשמור הכל בפנים
זה כבר הופך למוטיב חוזר אצלי בזמן האחרון.
כל היום לחייך ולקפץ "מרוב אושר" ולהתפרק על הכרית.
נמאס מהמסיכה השמחה הזאת שנמצאת עליי כל רגע שאני בקרבת אנשים
בא לי לקרוע אותה מהפנים ולנפץ אותה לאלפי רסיסים קטנים.
אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק ליד אנשים. תיקון: אני לא מסוגלת להרשות לעצמי להתפרק ליד אנשים.
כ"כ הרבה קרה בכ"כ מעט זמן. איבדתי חברה. מוות. תאונת דרכים.
אני אשקר אם אגיד שהיינו חברות הכי הכי טובות. אני לא חושבת שאפילו יצא לנו להיפגש מחוץ למסגרת בית הספר,
אבל היא הייתה ילדה מיוחדת. מדהימה. ואני מתגעגעת. איך ילדה עם כ"כ הרבה שמחת חיים יכולה ללכת ככה?
איך ילדה היפראקטיבית יכולה לשכב בדממה מכוסה בבד לבן בבית העלמין? איך דברים כאלה קורים בכלל? מי האידיוט שנותן לזה לקרות?
מפחיד אותי לחשוב על שנה הבאה. י"ב בלעדיה כבר לא תיהיה אותו הדבר. כולם מפורקים, שבורים, אבודים. אין באמת דרך להתמודד.
אסור לי בכל תכלית האיסור להתפרק ליד אנשים. הם שבורים מספיק גם מבלי שאני אפיל עליהם את הצרות שלי.
מאז שזה קרה אני מרגישה שאני סוחבת אנשים על הכתפיים, אם אני אפול, גם הם יפלו. וזה לא בא בחשבון.
לאט לאט אני מתחילה להשתגע. אני מוכנה להשבע בכל היקר לי שראיתי אותה הולכת בעיר כבר כמה פעמים.
ואז כשאני מתקרבת אלייה קצת יותר, אני רואה מישהי אחרת, אפילו לא דומה לה. מה אני חושבת לעצמי? איך אני יכולה לראות אותה עם היא קבורה עמוק באדמה?
מי שרואה אותי מהצד חושב שאני קרה, מחושבת, רובוט. שאני לא לוקחת שום דבר קרוב ללב. הם כל כך טועים.
הכל נשמר, נאגר, כל פעם שאני רואה תמונה שלה, שומעת את השם שלה, רואה את הסרטונים שלה... כואב לי
אני כל כך רוצה לראות שוב את הפנים היפות האלה שלה, לא בתמונות אלא לידי
לשמוע אותה שרה, לא בהקלטה אלא ב"הופעה חייה"
אבל הכי הכי הייתי רוצה לדבר איתה לכמה דקות. לא להפרד, אלא לומר תודה, כי היא לימדה אותי כל כך הרבה בחיים.
למדתי לא לוותר, ללכת בעקבות הלב, שכל מה שארצה אפשרי.
אז הינה, כל מה שאני רוצה זה להחזיר אותך. רק שזה כבר לא אפשרי. האם זה אומר ששיקרת לי? הרי בטחת שתהיי לצידי בכל רגע שארצה
אז הינה הרגע, כאן ועכשיו. רק שאת לא פה.
יהי זכרך ברוך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
