בלי פאניקה

בא לי לרדת מהחיים.
לא, לא להתאבד-
פשוט לרדת מהחיים כאילו הם היו אוטובוס.
ללכת לנהג ולבקש ממנו: "אתה יכול בבקשה לעצור לי פה בצד?"

שיעצור לי בצד, כי באוטובוס של החיים אין תחנות ברורות כל כך.

פשוט נגמר לי הכוח, ולא ממש ברור לי למה.
אין לי כוח לעשות את הבגרות בכימיה מחר (ודווקא הכי אין לי בעיה עם כימיה בעולם), אין לי כוח לנגן, אין לי כוח לצייר, אני לי כוח ללכת להופעה המחורבנת שלה היום, אין לי כוח לראות את הפאקינג סרטוני יוטיוב שאני כל כך אוהבת.
אין לי כוח להשלים סדרות, אין לי כוח לשחק עם הכלבה שלי, אין לי כוח להתפעל מהלפטופ החדש והמדהים שלי, אין לי כוח להמשיך את הפרוייקט יוטיוב, ואין לי כוח לנסות לחפש פריצה לאדובי CS6.
וזה לא שאני לא רוצה (חוץ מההופעה היא) - פשוט אין לי כוח.
הדבר שהכי אין לי כוח אליו, זה אני. אני כועסת על עצמי שאני מרחמת על עצמי. ואז אני מתכרלבת בתוך עצמי, מחבקת את הברכיים, הלב כואב.
אני רוצה לשבת בצד ולא לעשות כלום. אני רוצה לעצור, לנוח, להרגע.
רק לא לעשות כלום.
כלום.

אפילו לא לחשוב.

בזמן האחרון אני חושבת יותר מידי.
הרבה יותר מידי.


בלופ.