 כינוי:
Indiana Jones בת: 29 MSN:
Ask for it :P
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 5/2012
בא לי לרדת מהחיים.
בא לי לרדת מהחיים.
לא, לא להתאבד-
פשוט לרדת מהחיים כאילו הם היו אוטובוס.
ללכת לנהג ולבקש ממנו: "אתה יכול בבקשה לעצור לי פה בצד?"
שיעצור לי בצד, כי באוטובוס של החיים אין תחנות ברורות כל כך.
פשוט נגמר לי הכוח, ולא ממש ברור לי למה.
אין לי כוח לעשות את הבגרות בכימיה מחר (ודווקא הכי אין לי בעיה עם כימיה בעולם), אין לי כוח לנגן, אין לי כוח לצייר, אני לי כוח ללכת להופעה המחורבנת שלה היום, אין לי כוח לראות את הפאקינג סרטוני יוטיוב שאני כל כך אוהבת.
אין לי כוח להשלים סדרות, אין לי כוח לשחק עם הכלבה שלי, אין לי כוח להתפעל מהלפטופ החדש והמדהים שלי, אין לי כוח להמשיך את הפרוייקט יוטיוב, ואין לי כוח לנסות לחפש פריצה לאדובי CS6.
וזה לא שאני לא רוצה (חוץ מההופעה היא) - פשוט אין לי כוח.
הדבר שהכי אין לי כוח אליו, זה אני. אני כועסת על עצמי שאני מרחמת על עצמי. ואז אני מתכרלבת בתוך עצמי, מחבקת את הברכיים, הלב כואב.
אני רוצה לשבת בצד ולא לעשות כלום. אני רוצה לעצור, לנוח, להרגע.
רק לא לעשות כלום.
כלום.
אפילו לא לחשוב.
בזמן האחרון אני חושבת יותר מידי.
הרבה יותר מידי.
בלופ.
| |
מה, עוד פוסט על מתמטיקה? כןןןןן!!!!
כןןןן אני בחמש יחידות, וכןןןןן הייתה לי בגרות עכשיו משלוש וחצי עד שבע, וכןןןןןן זה מאוחר, וכןןןןןןןןןן אני מאושרת, כי כןןןןןןן הלך לי טוב!
וכןןןןןןןןןן סבבה לי, כי כןןןןןןן הלכתי בסוף לדירה החדשה של אח שלי, כי כןןןןןןן רציתי לעזור לו לבנות את כל הרהיטים מאיקאה, שכןןןןן מאוד יפים, כי אכןןןןן אמא שלי באה לקנות איתו וגם ככה יש לו טעם טוב!
וכןןןןןןן אני רוצה להתקלח, כי כןןןןןןן אני מסריחה!
וכןןןןןןן כל הבחינה במתמטיקה כתבתי שירים חדשים, וכןןןןןןן אני לא הולכת לפרסם אותם...
וכןןןןןן יש לי בחינת מתכונת בלשון בשישי, וכןןןןןן אני לומדת מחר עם חברה,
ולכןןןןןןן אני צריכה לישון-
אבל אני לאאאאאאאאא רוצה!
| |
להיות תקוע בשלב בין 0 ל-1.
זהירות, המון מוטיבציה בהמשך.
כשאתה מנסה ליצור משהו יש כל כך הרבה דברים לעשות.
יש כל כך הרבה שלבים שיש לעבור, כל כך הרבה מדרגות לטפס בהן, והמון החלטות שצריכות להתקבל.
אבל כמעט תמיד, כשזה נוגע ליצירות הגדולות, להחלטות החשובות בחיים, לפרוייקטים העצומים - יש שלב אחד מכריע.
שלב החשיבה.
אנשים נוטים להתקע בשלב הזה, וזו הבעיה.
למישהו עולה הרעין, ואנחנו נוטים לאמץ אותו אלינו כאילו היה תינוק צעיר שרק נולד, והוא טרי ורך בעולם - הוא אינו יודע איך העולם עובד, הוא עדיין צריך לגדול ולהתפתח.
ברוב המקרים הרעיון אכן כזה.
הבעיה מתחילה כשאנחנו מתמכרים לתינוק, לא מוכנים לעזוב אותו. אנחנו מתחברים אליו.
אנחנו מאמצים את הרעין לתוכנו, וחושבים שעם עוד קצת מחשבה הוא יהיה יותר טוב, הוא ישתפר.
לפעמים הרעיון באמת משתפר, אבל בסופו של דבר מה שקורה לכל הרעיונות -הם נשארים שם, ל"עוד קצת" - עוד קצת שהופך לעוד הרבה.
אנחנו נתקעים בשלב שבין 0 ל-1.
אנחנו כן התחלנו את הרעיון ברמה מסויימת, כן עשינו משהו, אבל לא עשינו משהו מעשי שבאמת קידם אותנו למקום מסויים.
רק חשבנו, או דיברנו.
ודווקא הפער הזה- בין 0 ל-1, בין החשיבה למעשי - הפער הזה הוא הפער הכי גדול, ובין כל שאר השלבים הפער נורא קטן.
כי אנחנו מפחדים לשחרר את הרעיון לעולם.
אנחנו מפחדים שהערין יהיה לא מספיק טוב, שהוא לא יתקבל, שהוא לא יעמוד בעולם האכזר ויעלם ויתנדף.
האנשים שמוערכים באמת בעולם, הם האנשים שהלכו נגד הפחד הזה, ששחררו את הרעיון.
אולי אם הם היו שומרים אותועוד קצת בפנים הוא היה משתפר, אולי עם עוד קצת הוא היה יותר טוב - אבל זה שהם שחררו אותנו ונתנו לו לעוף כפרפר אל השמיים עשה את השינוי.
אנשים כמו ביל גייטס, שהלכו נגד הצחוקים, אנשים כמו זה פרנק, שפשוט עשו ויצרו - וכך יצר את המושג ואת הפורמט הקיים של "ולוג", אנשים כאלה הם אלו שהכתיבו את המציאות.
צריך לוותר על הפחד.
צריך לתת לרעיונות לצאת לעולם, ולקוות שישרדו, לדאוג שישרדו.
צריך לתת ל-FILDI שלנו לפרוץ החוצה מבעד לזכוכית. (Fuck It Lets Do It)
צריך הרבה דברים.
בסופו של דבר, הרבה פעמים לא הטיב של הרעין והאיכות שלו הם אלו שקקובעים את ההצלחה.
ברוב הפעמים, רק העובדה שהרעיון יצא לאוויר, בעוד שרעיונות אחרים נשארו בלב, העובדה הזו היא שקבעה את ההצלחה.
בעצם השאלה היא:
מי מספיק אמיץ?
| |
"ערכים? מה זה? זה לא מופיע במילון הממשלתי שלי."
 *כל הזכויות שמורות לGil Osser :)
אינלי המון מה להגיד על הנושא.
בתקופה שלנו איבוד עקרונות נהפך למן נורמה, נורמה של שקרנות מצד האנשים המייצגים אותנו, נורמה של ויתור על ערכים, בזבוז, שוחד, טוב אישי.
המדינה קמה כדי לתרום לאזרחיה, להגן עליהם, להיות שלהם.
לא להיות של חבורה ממשלתית מנופחת שגונבת לנו את הכסף, ובתמורה לא מפתחת את מערכת החינוך, לא עוזרת לחיות, אלא רק טסה לה בעולם, בונה מלונות מכוערים, אונסת נשים, מסתכלת במשקפות סגורות, וגורמת להמון חברי כנסת לרסס במטהרי אוויר את האולם.
"ממשלת העם, ע"י העם, למען העם"
אברהם לינקולן אמר זאת (כחלק ממשפט) באחד מנאומיו.
זו הייתה ה-דמוקרטיה.
הרעיון הבסיסי שהממשלה נוצרת בעקבות רצון של העם, לכן היא מייצגת אותו ואמורה לפעול לטובת העם - לא לטובת צרכיה האישיים.
הפכנו למקבלי נורמה שקטים, ההמון השקט, יודעים שהפוליטיקאים מסריחים, מידי פעם קמים לאיזה מחאה, אבל מיד הולכים לשבת מול המחשב.
למה?
למה אנחנו לא עושים כלום? אני לא צדיקה, גם אני לא עושה כלום. כל מה שאני עושה בנושא זה לכתוב בלוג, ועוד כמה דקות אני אחזור ללמוד למתמטיקה.
כי וויתרנו.
ניסינו לשנות, קיווינו שהמצב ישתנה. ומה נתנו לנו, פעם אחרי פעם?
זרקו לנו חרא בפרצוף.
פעם אחת זרקו לנו חרא ישר לתוך העיניים, בתור תרגילים מסריחים כאלה ואחרים,
פעם אחרת כשכבר הייתה לנו תקווה, היה לנו ראש ממשלה שיכולונו לומר עליו: הוא... טוב-
החרא שזרקו עלינו כבר היה בתוכנו, ולכן החרא שהיה דווקא מצד העם ירה בתקווה, והיא נמוגה, נמוגה לבלי שוב.
פעם בדור אחד קם, אחד עם ערכים. כל פעם הוא קם במקום אחר.
פעם אחת זה היה רבין אצלנו, לפני זה קנדי בארה"ב, אובמה כרגע בארה"ב, בן-גוריון אצלנו-
אף אחד מהם לא היה צדיק טהור-
אבל הם היו הרבה יותר נקיים מכל השאר.
היו אמורות להתקיים בחירות, ובאמת שלדעתי הן היו צריכות להתקיים.
הגיע הזמן להעיף את הממשלה שמורכבת כולה מצבועים צבועים בצבעי השוחד האפל (חולם ושורוק בצבוע D: ),
הגיע הזמן לרענן קצת את האזור, לאוורר.
נכון, זה עולה הרבה כסף, נכון, המדינה משותקת לכמה זמן (ואולי טוב שכך),
אבל זה נחוץ.
יש סיבה שבארה"ב נשיא יכול לכהן רק פעמיים.
נכון, שלא היה כל כך למי להצביע, ורוב הסיכווין שעדיין היינו נשארים עם ביבי (סליחה, אני לא אוהבת אותו. יש לי דחייה רבה ממניהיגים בעלי אף ארוך.)
שאלתי את אבא שלי למי הוא היה הולך להצביע - הוא פשוט לא ידע. גם הרבה מבוגרים אחרים ענו לי ככה.
לא היה להם למי להצביע.
אבל בכל זאת - ממשלה של 31 (ועכשיו32, ועוד מעט 37) שרים וראש ממשלה, הייתה מצטמצמת.
בשוויץ, מדינה יותר גדולה משלנו בשטח, בערך אותו מספר אוכלוסיה - יש כרגע 7 שרים וראש ממשלה.
אולי בבחירות הייתה מורכבת ממשלה עם הליכוד, העבודה, ועוד מישהו.
סוף כל סוף היינו יכולים ליצור משק עבודה טוב, היינו יכולים להשקיע פחות בסחטנותת פוליטית ויותר במה שנחוץ - חינוך, רפואה, טובת הציבור -
אבל זה חלום. זה נגמר.
האם זה באמת נגמר?
כל תרגיל מסריח אני חושבת לעצמי - זהו, מפה אי אפשר יותר להדרדר.
אבל פעם אחר פעם אני מוכחת כטועה-
אפשר לרדת.
אפשר לרדת המון.
שתפו אותי מה אתם חושבים. אם אתם חושבים שזה קטע טוב, אני אשמח למומלץ D: (אבל גם זה חלום XD)
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
