אני מצטערת על אתמול, באמת.
הייתי במצב נורא כשכתבתי את הפוסט ההוא, פשוט לא הפסקתי לבכות.
הייתי אומללה ומדוכאת, לא שלטתי על עצמי.
גם לא כתבתי את כל מה שרציתי לכתוב ויש שם כל-כך הרבה פערי מידע.
מבטיחה שכשמצבי יתייצב קצת, אני אספר את הסיפור במלואו..
אתמול פשוט לא הייתי מסוגלת.
אני חושבת שאני מרגישה יותר טוב עכשיו.
רועי נורא עזר לי אתמול עם ההבנה שלו..
גם התקשרתי לחבר שלי ובכיתי לו בטלפון, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ונדבר על הכל כשהוא יחזור.
הוא הבטיח שהכל בסדר, וככה זה ישאר.
גם המיילים מחברה שלי עזרו לי לחשוב קצת על דברים אחרים.
הבנתי אתמול שאני רחוקה מלהיות בריאה או שפויה בכלל.
אולי אני באמת צריכה עזרה מקצועית..
הבנתי אתמול שאסור לי להישאר לבד.
בחמישה חודשים האלה שאני וחבר שלי גרים ביחד, פיתחתי מין תלות כזאת בו.
אני לא מספרת כלום לאף אחד, לא מדברת עם אמא שלי..
אני משתפת רק אותו במה שעובר עליי.
בחמישה חודשים האלה הוא לא ראה את החברים שלו,
ובסופ"ש הזה הוא סוף סוף קפץ לבקר.
וכשהוא לא פה אני נשברת..
הכל נהיה כל-כך אפור ורע.
אני שוקעת עמוק עמוק וזה לא בסדר.
אני לא יכולה להכריח אותו להישאר איתי כל הזמן,
לא מדובר כאן ברכוש..
אני פשוט צריכה ללמוד להתמודד עם זה,
וזה קל,
אני מאמינה שזה קל.
הוא יחזור היום בערב ועד אז אני אעסיק את עצמי..
אני צריכה לסדר ולנקות ת'חדר,
להוריד שערות ברגליים [הגיע זמן]
יש לי גם הרבה מאוד שיעורים ומבחנים להתכונן אליהם..
ספרים שמתכסים לאט לאט באבק.
יש לי מה לעשות..
ואני מבטיחה לעצמי שאני לא אתן לעצמי לשקוע היום כמו אתמול.
מקווה שאני לא מבטיחה לעצמי סתם.
וכשהערב יגיע, והוא יחזור,
אני אהיה הכי מאושרת בעולם.
אנחנו נדבר, והוא יבין הכל
ואני אשמח, שוב 
אתמול קיבלתי עוד זימון לעוד ראיון למודיעין.
נראה לי שאני לא מעריכה את עצמי מספיק...
זה גורם לכך שאני מופתעת כל פעם מחדש מהמכתבים שאני מקבלת מ"איתור חמ"ן"
אף פעם לא חשבתי שאני יודעת אנגלית מספיק טוב כדי שיזמנו אותי למבחני קבלה למסלול שפות לועזיות במודיעין.
הייתי בטוחה שלא עברתי את המבחנים,
ואחרי שבועיים זימנו אותי לראיון.
ניסיתי להיות חמודה ונחמדה, אבל כשהיא ביקשה ממני לספר על שני דברים שהתרחשו במדינה בשבועיים האחרונים, התאלמתי.
חשבתי שעכשיו נמחקתי מהרשימות שלהם.
להתפתעתי הרבה, קיבלתי עוד זימון לעוד ראיון.
בראיון הזה התבלבלתי ואמרתי שיש לנו הסכם שלום עם סוריה.
מה גם, לא הצלחתי לענות על אף שאלה שלהם, מאיפה לי לדעת איך עובד המקרר?
ולהפתעתי המאוד רבה קיבלתי עוד זימון.
הפעם הגעתי ל"חקר התנהגות" משהו כזה.
נפתחתי יותר מדי עם הפסיכולוג שם..
סיפרתי לו על הפרעות האכילה שלי ועל זה שאני מאוד עדינה ושברירית שבוכה מכל דבר.
זאת הייתה הפעם הראשונה מכל הזימונים האלה שלא ניצב מולי מישהו עם 'פוקר פייס'
הוא נראה כל-כך מופתע..
"הפרעות אכילה??? אמרת בצוו ראשון? איך לא אמרת?!"
חשבתי זהו..
אין מצב שמודיעין יקחו מישהי מופרעת כמוני.
במקרה הרע יוציאו אותי מצה"ל על 21.
התחלתי לדאוג ולכעוס על הפה הגדול שלי.
אוי שיט, חשבתי..עכשיו אני לא אוכל למצוא עבודה בארץ ואצטרך לעבור לחו"ל.
מודיעין לא חזרו אלי משהו כמו חודשיים,
אבל אתמול..עוד זימון, עוד ראיון.
כנראה הם רואים בי משהו מיוחד,
שאני לא סתם מישהי.
אולי הם מחפשים אנשים כמוני, מוזרים.
אני לא יודעת,
אבל אני יודעת שמודעין זה טוב וזה לא לכל אחד.
אני יודעת את זה כי חצי מהכיתה העיונית שלי עשו מבחנים ורק אותי מטלטלים ככה מראיון לראיון.
בחופש הזה יש לי הזדמנות להשתפר קצת בלימודים.
לקחת את עצמי בידיים.
יש לי בגרות חורף בחיבור והמצב לא משהו בינתיים.
אני יודעת שאני יכולה לכתוב טוב,
תמיד אמרו לי את זה...כל השנים.
פתאום עכשיו, אין לי כוח.
מה גם, אני שונאת את המורה וזה עוד יותר מקשה עלי להשקיע עבורה.
בינתיים הממוצע שלי בחיבור זה 74.
אני זוכרת ב-F ו-G באנגלית הוספתי לכתיבה שם כל מיני פתגמים, מילות חיבור מהתחת וכל השטויות האלה..
הייתי מקבלת את מלוא הנקודות בכתיבה, זה נדיר, לא ככה?
אני יכולה לעשות את אותו הדבר בחיבור, באמת שאני יכולה.
אבל לא בא לי..
בשיעורים אני לא עושה כלום, גם לא כותבת בבית.
וכשאני כן כותבת, אני כותבת סתם, בלי השקעה ובלי מחשבה.
בשפה היומיומית שלי.
ואני יכולה יותר, אני יודעת.
אני מתכוונת בחופשה הזאת לכתוב 3 חיבורים מושקעים ונעימים לקריאה.
אם אני אצליח לקבל בחיבורים האלה מעל 90, וככה גם במתכונת..
.אולי הבגרות בחיבור, בסופו של דבר, לא תהרוס לי את הציון בלשון מכיתה י' [93].
גם מחכה לי מבחן בתנ"ך אחרי חנוכה.
אחרי 74 בבוחן ו-79 במבחן אני יודעת שאני צריכה להשקיע יותר.
הבנתי שצריך ללמוד טוב טוב.
אף אחד לא מצליח בתנ"ך כי המורה קצת מפגרת, אבל אני כן יכולה.
ואני אקבל מעל 80, כן!
שבת שלום 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
