אחרי חודש ו-17 ימים בלי פציעה עצמית (טוב, תלוי איך מגדירים פציעה עצמית), מצית רותחת ישר לתוך הזרוע. מה אני אגיד, כיף כיף. הגיע הזמן שאפסיק לשקר לעצמי. אני לא יכולה בלי זה, לא כרגע, בכל אופן, אין לי מספיק כוח רצון ואני פשוט עלובה. כלבה עלובה, פחדנית ושמנה ובוהו.

הבטן שלי מרגישה נפוחה.

אכלתי היום המון אבל לא יודעת. אוף. לא יודעת כלום חחחחחח מחר יום לימוד עצמי ואולי אצליח לאכול רק מהצהריים? אני לא יודעת. הכוויה כואבת בדרך שונה מידי מהחתכים, אני לא מחבבת את זה מידי, ואני רוצה לראות דם. נורא רוצה לראות דם. אבל עדיין אין לי כוח לחתוך, לפרוץ שוב את מחסום העור הזה... כבר אמרתי שאני לא יודעת? יותר מידי פעמים. אבל אני באמת באמת לא יודעת.

(מחל לי אבי כי חטאתי, בשם ישוע בנך מלך היהודים מחל לי על חטאיי ושמור אותי מכל רע. טהר אותי, אבי, עשה אותי נקייה וטהורה וראויה. שמור עליי. בבקשה.
אמן. )

מגיע לך מגיע לך מגיע לך מגיע לך מגיע לך זונה  מגיע לך מגיע לך תמותי כבר תמותי תמותי מתי כבר תמותייייייייי אף אחד לא אוהב אותך יואו פשוט לכי מכאן כבר חחחחחחחח די כבר אוף אוף אוף

- 

עריכה (01:14):
 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 32 34 35 36 36.5