רושם בתוך יומן מסע

דווקא עכשיו אני מפרסם את המכתב הזה, כתבתי אותו מזמן, אבל לא רציתי לפרסם אותו ביום השואה. כי ביום השואה כולנו נזכרים, פתאום מופיעים סרטים, גיא מרוז ואורלי וילנאי מופיעים עם סרטם, מדינה שלמה בוכה, למחרת מישהו כותב על זה משהו בעיתון. על מצב ניצולי השואה במדינת ישראל. אבל אז זה נגמר, ובא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. ואז בא יום העצמאות, וכולנו נסחפים בקרקס התהמולה שנייצאת לנו הממשלה כל שנה מחדש. כמה מילוני שקלים מכספי הציבור נשפכים על זיקוקי דינור, כמה זמרים שלא ראו אור יום מאז הוצבו בארכיון, וכמובן "חבורת הזמר באר שבע" ו"קבוצת רקדני העם מקיבוץ יגור". וזה לא שיש לי בעיה עם ריקודי עם, שירים ישנים וזיקוקי דינור פשוטא נראה לי שלמדינה יש כמה דברים יותר משמעותיים אותם הם יכולים לעשות עם הכסף הזה. אבל לא, ביום העצמאות אהיה גאה, הנף הדגל, נקה צרותייך מתחת לשטיח, צא ושחת כבשה וזהם את הארץ במנגלך. ככה זה עובד פה, זיכרון קצר, חשיבה לטווח קצר, מדיניות ( או חוסר מדיניות לזמן קצר). ובטווח יושבים אנשים בני שמונים, תשעים ומאה אם יתמזל מזלם ומושפלים, מושפלים על בסיס יום יומי בידי המדינה אותה הקימו, שהיום שמה אותם ללעג. אז אני כתבתי את המכתב הזה:

אני רוצה לבקש סליחה.

אני מתנצל על כך שהתנאים שלכם במדינה היהודית הם הגרועים ביותר בכל העולם. אני מתנצל על כך ששרדתם את התקופה המחרידה בהסטוריה, עליתם לארץ, נלחמתם למענה, עבדתם אותה, הקמתם משפחה רק כדי למות מקור בדירת חדר מעופשת במרכז הארץ, כי המדינה לא מעבירה לכם כספים שמגיעים לכם. אני מתנצל שרבים מכם נאלצים לחפש פת לחם בפח שנית. אני מתנצל שחלקכם נשלחים לבתי אבות מטעם המדינה בהם אתם מוכים בידי מי שאמורים להיות המטפלים שלכם. אני מתנצל שהמדינה מתעקבת כבר שנים באכיפת החוק, ואינה סוגרת את בתי האבות האלו ומעבירה אתכם למקום מבטחים. אני מתנצל גם שאינכם יכולים לקנות תרופות להן אתם זקוקים, כי הביטוח בריאות אותו אתם מקבלים מהמדינה לא שווה אפילו את הנייר עליו הוא רשום. אני מתנצל על כך ש"הדרת פני זקן" הפך להיות רק משפט הטבוע על כיסא מלא מסטיקים באוטובוס של אגד. אני מתנצל שבימי השואה כולנו נשארים בבית דומעים לנוכח רשימת שינדלר, במקום לצאת ולמחות על המצב בו אתם נמצאים. אני מתנצל שאתם נאלצים לשמוע בכל טקס זיכרון את אותו נאום מזופט של ראש ממשלה או נשיא על " שואה ותקומה" כשאתם יודעים שאתם הקמתם את המדינה, ואותה מדינה מפילה אתכם היום מדי יום. אני מתנצל שאתם צריכים לשמוע את גמגומי הממשלה על כך שניצולי השואה מקבלים היום טיפול הולם מהמדינהץ או כמו שאני אוהב לקרוא לזה שלושים מאות ארבעים ושלושה שקליםץ ויסלח לי ראש הממשלה שלא הכנסתי את תשעים ותשע האגורות הנוספות, פשוט היום אפילו מסטיק אי אפשר לקנות עם זה. אני מתנצל שהתקציב, שאמור לעזור לכם נמצא בממשלה, אבל אנחנו חכמים, חושבים לטווח הארוך, לכן תקבלו אותו בפרישה של שלושים שנהץ כי זה הרי כלל ידוע ביהדות שכל אדם מגיע לגיל 120ץ וזה לא כאילו אתם נואשים לכסף הזה עכשיו. אני מתנצל על כך שאנו מפקירים אתכם. אני מתנצל על כך שנהפכנו לארץ אוכלת יושביה,זקניה,מקימיה,לוחמיה. אני מתנצל על כך שאני לא חושב עליכם בכל שנייה. אני מתנצל על כך שאני לא מתפרץ לישיבות ממשלה, ולא יוצא לרחובות להפגין.

איני יכול להביט לכם בעיניים, מרוב אשמה, כי אות הקלון הזה חרוט על כל אחד ואחד מאיתנו, ולא נוכל להסיר אותו לעולם, לעולם נישא את האשמה על אלפי ניצולי שואה שמתו כמו כלבים, מתבוססים בצואתם,  שמתו ממחלות אותן ניתן היה לרפא עם טיפול הולם, שמתו רועדים מקור מתחת לעשרות שמיכות כיוון שאין כסף לתנור, שמתו רעבים ללחם. האשמה על כל אלו תהיה מוטלת עלינו לעולמי עד. אבל יש עוד מספר לא מבוטל של ניצולי שואה שחיים בינינו, ולהם עוד אפשר לעזור, אבל כדי לעשות את זה צריך להתחיל היום, לא מחר, היום. כי שלושים וחמישה מהם מתים כל יום, חלקם הגדול בחרפה.

אז אני יודע שיש את העניין הפלסטיני, ומשבר הדלק, ומפעל ההתנחלויות, והשב"כ, והמאמץ נגד איראן, וכל הדברים האחרים עליהם אנו מבזבזים את מיסי הציבור, אני מבין, אבל לא יכול להית שכך הם יחיו, פשוט לא יכול להיות.

אני מרכין את הראש, כי איני יכול להסתכל על עצמי כשאני יודע שכך חיים אנשים ששרדו את התופת, ואיני יודע איך אוכל לחיות את חיי בעתיד, עם המועקה הזו בלב.

ואיך אתם תחיו?