אני חושבת כרגע על סרטים שראיתי ושאני רוצה לראות וגם על כאלה שעדיין לא נוצרו. אני חושבת על לימודים, עבודה וגם קצת על העובדה שקר לי ברגליים ואני ממש רוצה תה רותח.

ברקע יש שיר של רונה קינן ואני חושבת על זה שאני ממש חייבת ללכת להופעה הבאה שלה. מכאן גם הכותרת. אני לא מצליחה להפסיק להקשיב לשיר הזה. לכו להקשיב לשיר הזה.

הכל מוכר ועם זאת שונה.

אני לא האדם שהתחיל לכתוב כאן בבלוג לפני מי יודע כמה זמן. אני גם לא כ"כ שונה ממנה, פשוט הצמחתי יותר ענפים. ועלים.

אני התכוונתי ללכת היום לסרט, מאוד ציפיתי לזה אבל בדקה התשעים הבנתי שאני עייפה מדי ושאני אתחרט על זה מחר אז החלטתי לדחות. התרוצצו לי כמה סיפורים בראש, מה שלא קרה כבר המון המון זמן אבל אין לי זמן/כח/שעות ביממה לכתוב אותם אז אני מנסה לא לשכוח למקרה וכן תיהיה לי דקה פנויה.

למי שהתעניין מה קורה,

אני לומדת כבר סמסטר שני (מי היה מאמין), נהנת כמו שלא נהנתי אף פעם ומלאת מוטיבציה וחשק להמשיך ללמוד עד שהאלצהיימר או הסכיזו יקחו אותי. לפעמים אני מרגישה תמימה מדי, כשאני עושה דברים כשבדיעבד ברור שרק פתי יכול לעשות. אין מה לעשות, אני לא חושבת שאפשר לשנות את זה. זה חלק מהאופי הדפוק שלי. ולפעמים להפך, כשאני מופתעת לטובה בצורה שגורמת לי להבין כמה צינית הייתי מקודם.

לדוגמא אתמול, כשקיבלתי הרבה יותר עזרה מהאוניברסיטה ממה שחלמתי. וזה נורא הפתיע אולי והייתי נרגשת והמומה ו- מאוד מופתעת.

השבוע האחרון גרם לי ללכת לבית מרקחת ולקנות אוטמי אזניים. אני לא יודעת מה השכנים מלמעלה עושים (ואני לא רוצה לדעת) אבל לישון אני לא מצליחה. מה שגרם למצב בו אני בקושי מתפקדת בעבודה ומבריזה מסרטים (מסרטים!)

אני לא יודעת מי עדיין יכנס לכאן אז אין לי מושג את מי בדיוק אני מעדכנת בשטויות האלה. אולי זה פשוט הצורך לכתוב משהו. כל דבר.

כנראה אמשיך לעדכן מדי פעם, לו רק בשביל לוודא שאני לא הופכת לאנאלפבתית.