וגם הוא, זה שקמל בתוך עורו היבש היה פעם אחר. גם לו, היו תלויים על המקרר דפים לבנים מקושטים בצבעי מים. אבא ואמא חצי שקופים ולידם הכלב וגם הוא, חנוט לנצח בתוך ציור מצהיב שהתפורר לפני יותר שנים ממה שהוא מסוגל לספור.

ולפעמים בימים גשומים הוא עדיין זוכר אביב קצת שונה. או שאולי רק נדמה לו, שהשנים חנקו גם את הקיץ והפכו אותו למשהו פחות בוער. השריפה הסתיימה וכל מה שנישאר מאחור זה רק ערימות של אפר ועלים יבשים. ואבק... יותר מדי אבק. רק החורף ממשיך להיות קר יותר.

אולי מחר, הוא ייזכר בספרים הישנים המפוזרים אי שם ברחבי הבית, אלה העונדים את שמו בגאווה דוהה של כתב כסוף. אולי הוא ייזכר ויבריש בעדינות את האבק מהדפים הפריכים וייזכר בכל הדברים שחיי למענם. בזה שעדיין חיי. אולי הוא יזכור זמנים אחרים, בהם האור התפרץ כל בוקר בצהלה רועמת וניחוחות מוכרים עמדו באוויר. אולי המילים יזכרו את יום הולדתן, כשהאוויר היה צונן מספיק כדי להתענג על כל נשימה והאצבעות חיממו את כל הגוף עם קצב עבודתן.

 ואולי המילים הממוסגרות יתפרקו תחת אצבעותיו הרועדות ויהפכו גם הן לאבק. הגשם ימשיך לטפטף והוא לא יזכור. הוא יביט בבלבול בספר שנושא את שמו ובמילים היפות, הנשכחות ויפלוט אנחה חרישית כי בכל יום שעובר הוילונות הכבדים מאפשרים לפחות ופחות אור להיכנס. זה הזמן לסגת ולהתכונן לשינה ארוכה. אנשים אחרים יצעדו לאורך המסדרונות המוארים, ילגמו בתאווה מהמילים ויאבקו להנציח את נשמתם בטרם יהפכו גם הם לאבק ישנוני.