אם הייתי יכולה הייתי מציירת בצבעי שמן את התקופה הזאת. בטח הייתי משתמשת בכתוב וצהוב וורוד וירוק ומערבבת הכל בצורה שתיראה כמו כתם רורשאך אבל רק אני אבין מה באמת מצוייר בה. הייתי מציירת אותה כדי תמיד לזכור את הבקרים האלה בהם הכל ניראה אופטימי ואפילו משאית הזבל הארורה לא מצליחה לקלקל את ההזדחלות האיטית מהמיטה לעבר כוס התה שלי.

לפעמים יש לי סיוטים על בית הספר. אני חולמת שאיכשהו אני שוב בתיכון, נתונה לשליטתם המוחלטת של המורים ובא לי לצעוק להם שהתרחשה טעות איומה ואני בכלל סיימתי תיכון לפני שנים! אבל אף אחד לא מאמין לי, לאף אחד לא אכפת. פעמים אחרות יש לי חלומות הרבה יותר מזוויעים, מהסוג שגורם לי להדליק את האור ולחבק את בובת הסטיץ' שלי. היום דווקא חלמתי שאני גבר. חשבתי שזה נורא מוזר ואיך לעזאזל זה קרה. מוזר שלרוב אני חולמת על סיטואציות שאני נקלעת אליהן ולא יכולה לצאת. יש מצב שזה קשור לפחד שלי לאבד שליטה ולהיות חסרת אונים. הבטחתי לעצמי לחשוב רק על ארנבונים וורודים לפני שאני נרדמת, למרות שיש לי הרגשה שזה רק יוביל לחלומות ביזריים יותר.

יש משהו עצוב בלהשתנות. יש דברים... רגעים, שלא יחזרו עוד. אמרו לי היום שאני לא יודעת שונאת פרידות ולא יודעת איך עושים את זה וזה נכון. כולל דייטים כושלים שבמקום להגיד "זה לא זה", אני פשוט נעלמת. לא יודעת איך נפרדים מאנשים, החל מפרידות קלות ועד לפרידות לעד. השיעור האחרון בקורס גורם לי לעצבות קלה. הפרק האחרון בסדרה, הדף האחרון בספר... הידיעה שמצד אחד יש התרחקות (מאני של לפני רגע) ומצד שני, התקרבות (לאני של עוד מעט, לסוף). אם הייתי יכולה, הייתי מוחקת את הסוף. שישאר לנצח רק של "עוד מעט". של המבט הזה לפני שהאדם הולך להיעלם בעיקול הדרך.

זה דיי מצחיק, אני מתנחמת בעובדה שהזמן הוא סטטי. שהוא עוד מימד נוסף (כך טוענים הפיסיקאים בכל מקרה) ושאי שם יש את האני לפני רגע ואת כל הפרידות בעולם שעוד לא התרחשו ויום אחד מישהו ימציא מכונת זמן ואוכל לחוות את הרגעים האלה שוב ושוב ולנצח. אבל הפנטזיות שלי תמיד מוזרות.

אני צריכה ללכת להתארגן אז אפסיק כאן. תהנו מהסופ"ש!