ואם הלילה יהיה ממש ערפילי? והעורבים יחוגו מעל כאילו ראו וידעו כבר הכל, ואז מה?

אני זוכרת שכתבתי רשומה פעם על העובדה שאני יכולה לעשות הכל.

אני חושבת שזה קרה בתקופה בה קיבלתי את המשכורת הרצינית הראשונה שלי. כשלא ידעתי מה היה הכיוון שלי בחיים אבל הייתי

יכולה להריח אותו.

לפעמים, אני מרגישה שהכל הפוך. הידיעה שאני אחראית למה שקורה לי, היא זאת שמלחיצה אותי. הידיעה שמה שאני אעשה (או לא אעשה)

זה מה שיקבע האם אני אשיג את המטרה הסופית. שזה בכלל סותר את האידיאה של ערך הדרך ולא ערך המטרה הסופית. ראיתי יותר מדי גשרים מתמוטטים. ראיתי הרבה דברים שאסור לראות.

פיזור הנפש הזה לא אופייני לי. אני עושה דברים מתוך ידיעה שיש לעשות אותם. תוך ידיעה שאני מוכנה לעשות כל מה שידרש, רק להגיע לנקודה שאני רוצה. להיות ראויה לנקודה הזאת. שזה אולי הדבר החשוב ביותר. אולי כי עמוק בפנים אני תוהה לגבי ה"להיות ראויה". סובייקטיביות מפחידה אותי. הרעיון שאני לא רואה את עצמי "באמת" ואולי גם האחרים לא. אולי הצלחתי ליצור רושם מוטעה?

שטויות על גבי שטויות של שטויות. זה רק הלחץ. הדופק שמרעיד את הלב ולא נותן לי להתרכז במה שאני אמורה להתרכז בו. הרצון להרגיש... מיצוי.

לפעמים אני מתפזרת כמו גולות על אספלט בחצר משחקים.