מעניינים אותי הרגעים בהם אני לא חושבת על זה שאני חושבת.

רגעים בהם אין ניתוח ודיווח והסתכלות פנימה. מעניין אם יש אנשים שמעבירים את חייהם ככה.

וזה אפילו לא מצב של חוסר מודעות אלא יותר - מודעות ללא ביקורת. או שזאת רק אני שכל הזמן שואלת "למה?"

הייתה כתבה לא מזמן בויי נט על מישהו שצייר בזמן הליכה מתוך שינה. כמישהי שעשתה (או עדיין) את זה אני מוצאת את זה מרתק.

מה גורם למוח האנושי לרצות לצייר פתאום כשהחלק האחר עדיין רדום?

אם ההגיון והידיעה מנחים את הצד הרציונאלי שלנו, האם דברים שאנחנו לא יכולים להסביר רציונאלית אבל עדיין קיימים?

רגע, זה נשמע לא נכון.

לפי דבריו של אותו אדם, הוא מעולם לא הרגיש דחף לצייר ולא התעניין באומנות. ועדיין, משהו בו גרם לו לצייר את מרלין מונרו כל לילה מחדש.

ואיך הוא הצליח אם מעולם לא ניסה? הרי ציור זה משהו שדורש מיומנות. האם זה אומר שיש בנו חלק שלומד פרצודרות והיישום יכול להיות ממש קל לו היינו מצליחים לכבות את החלק הרציונלי שתמיד שואל "איך"?

אני מנחשת שזאת קשור לשליטה בהמיספרות אבל עדיין, יש כאן משהו מעניין וגורם לרצות לחפור קצת ברשת, דבר שאין לי זמן לעשות לצערי. 

רגע, למה נזכרתי באמן הישנוני?

אה, החלק הרציונאלי. החלק ההגיוני תמיד מוביל בשביל מסויים. עיקביות, הצורך לשמור את כל החלקים של הפאזל (או הלגו) מחוברים אחד לשני. הנטייה לראות את עצמנו כמשהו מאוד מגובש ויציב... האם זה לא פוגע בנו בסופו של דבר?

אני מבינה שחוסר גיבוש ופיזור יביא את האישיות הממוצעת להתפרקות ואסון אבל... יש כל כך הרבה אפשריות... ומי אמר שרק בגלל שאני אוהבת שוקלד כרגע זה מגדיר אותי בתור אוהבת שוקולד? ההסתברות שאני אהב אותו גם מחר? הידיעה הזאת שהדברים סטטיים... הביטחון בידיעה שיש דברים קבועים... קל להבין את זה.

ועדיין.

אני חושבת שיש לנו חלקים שלעולם לא יבואו לידי ביטוי רק כי אין לנו איך להסביר אותם ולהדביק אותם למחשבה הרציפה שלנו על עצמנו. אנחנו לא אוהבים אומנות (כי אתמול לא אהבנו) ואנחנו לא מרגישים ביטחון אף פעם כשמדובר ברגע אחד. אנחנו חייבים לדעת שיהיה עוד דקה ומחר ושנה הבאה ושניהיה עדיין אנחנו.

אוף, למדתי יותר מדי שעות ברציפות...