לאחרונה אני מתקיימת במציאות כפולה: אחת ממשית בה אני מתקיימת ביום יום, ואחת מעורפלת ומורכבת משברים-שברים בה אני מתקיימת בלילה, בזמן שאני ישנה.

חלומות הם דבר מוזר, המציאות מתפרקת למרכיבים ומורכבת מחדש לתוך סרט סוריאליסטי בעל גוונים שבן אדם כמעט ולא מסוגל לתפוס. אני מרגישה את הלב שלי פועם, ואני כמעט ויכולה לגעת בבן אדם תוך ידיעה גמורה שאין שם כלום, שזאת רפליקציה שהמוח שלי יצר אבל בכל זאת - היד שלי מושטת קדימה ונסגרת סביב הישות המתפוגגת לתוך אוויר של "עוד חמש דקות בוקר".

ואז באים הרגעים האלה של הגעגוע האטום לדמות שהתמוססה לה בתודעה. וזה מצחיק... כי הרבה פעמים אותה דמות היא לא מישהו אמיתי מהחיים אלא איזשהו צורך שהתגבש לתוך בן אדם דמיוני. אני זוכרת אותו נשען על השולחן ומדבר איתי, והרגשתי את החמימות הזאת שלא הרגשתי הרבה זמן והנוחות של לא להרגיש צורך להחזיק את עצמי. האני שעמדה שם במטבח זכרה ימים ארוכים לצד אותו בן אדם אבל כשהתעוררתי, והוא נשכח כמעט לגמרי ברגע שפקחתי את העיניים... הרגשתי את הגעגוע והכאב של להגיד שלום בפעם האחרונה.

וזה אפילו יותר מציק כשזה קורה בהקשר של אנשים מהמציאות. לרוב כאלה שבקושי יש לי אינטראקציה איתם. לפעמים אני מתעוררת מתוך חלום כאשר אני זוכרת המון חוויות ורגשות בנוגע לאדם מסויים אבל אני יודעת כשהוא יראה אותי, אני אהיה היחידה שאזכור אותם. כמו בסרטים האלה בהם מישהו מאבד את הזיכרון... ולפעמים תוקף אותי החשק להגיד "תשמע, אני יודעת שזה נשמע מטורף, אבל עברנו חיים שלמים ביחד, אתה פשוט לא זוכר!"

אבל זה באמת מטורף, ואני לא מסוג האנשים שיכולים להגיד משהו כזה.

ובאופן כללי הלילות שלי מוזרים מאוד.

והחלומות שלי מוזרים.

ואני לא באמת כתבתי הרגע את הרשומה אותה התכוונתי לכתוב כשהתחברתי לבלוג...