לפעמים נדמה לה שהסיוטים הם רוחות רפאים שהשאיר הזמן מאחוריו-

מזכרת עטופה בנייר צעקני והזכרונות הם רק כתם דיו שנמרח ונמרח ומסרב והיעלם והיא כבר לא יודעת

אם היא הכתם האקשן שמישהו לא מצליח למחוק.

הפרחים שם בסך הכל כדי שהם לא יראו את הזבל, הוא אמר וצחק וצחק

והיא השליכה את האגרטל של סבתא עם הפרחים המיובשים וצחקה גם כי הדברים הנכונים ביותר הם אלה שבועטים הכי חזק.

היא מתקמטת בפנים כמו טיוטה של שיר שלא סיימו והיא הפסיקה כבר לחלום שמישהו יכתוב את השורות שלה.

יש דברים שנועדו להיות מוזיקת הרקע של דברים גדולים יותר, היא שפכה לה את חוכמת החיים שלה או הרעל או הנחמה וחייכה את חיוכה המתוק וכל מה שהיא רצתה זה לצרוח שנמאס לה להיות המטען המזדיין של כולם ולראות אותם ממשיכים הלאה אבל היא שתקה כי המילים אף פעם לא מסתדרות לה כמו שצריך.

היא תגיד לו שהוא לא באמת ידע לגעת וחשב רק על עצמו.

היא תגיד לו שהיא מצטערת שכבר לא אכפת לה ושהיא כבר לא כועסת עליהם

היא תגיד לה שהיא מצטערת שהשינאה שלה גרמה לה לחלות וזאת לא אשמתה שהיא לא מסוגלת לסלוח

היא תגיד לכולם ללכת להזדיין כי כשמדחיקים יותר מדי הכל מתפוצץ והיא כבר לא שמה זין מי עומד בדרך.