וואי, התמונה הזאת ממש דומה לך (זאת שבכותרת הבלוג), אמא שלי מפגינה הבחנה יוצאת מהכלל.

כמה דברים מעצבנים ששמתי לב קיימים בעיקר אך ורק בישרא:

* פוסטי תמונות. אין לי התנגדות לראות תמונות של בלוגרים מדי פעם, במיוחד כאלה שאני אוהבת אבל בלוגים שלמים שמוקדשים רק לפירסום תמונות? עושה קצת רושם של אנשים שמאוהבים בעצמם יתר על המידה. מוזר שכל עידכון שני זועק "פוסתמונות!!1111@@!" (בדרך כלל לחיצה על הכותרת מובילה אותנו לסעיף הבא)

* רשומות שכל מה שכתוב בהן זה "למטה" - אם לא הגיבו להם בפעם הראשונה, רוב הסיכויים שזה לא יקרה גם אם יפרסמו אותה שוב רק שזה ניראה דיי פתאטי. במקום להזכיר שוב ושוב על רשומה מסכנה שלא הגיבו לה, לא עדיף פשוט להמשיך לכתוב?

* אני לא אדבר על כל הקונספרציות ועניינים מפגרים אחרים שמופיעים מדי פעם ופעם, יש את זה בכל מקום אבל זה ניראה כאילו זאת מעין ביצה וכל אחד נמצא בתוך התחת של השני. אני מניחה שזה טבעי במקום עם כ"כ הרבה גולשים אבל בכל זאת, נחמד להיזכר שבסך הכל מדובר באנשים רגילים שכותבים, זה הכל.

אני לא קוראת בהרבה בלוגים באופן קבוע, לא כאן ולא בתפוז. למצוא כותב מוכשר בבלוגים זה בדיוק כמו למצוא סופר טוב, פנינה באוקיינוס למרות שבסופו של היום זה שווה את זה.

אני לא חושבת שכל בלוגר חייב להיות "טוב". אני לדוגמא כותבת בעיקר בגלל שאני לא יכולה לא לכתוב, אפילו אם זה משעמם ואידיוטי אבל אני גם לא מצפה שיגיבו לי. זה מרגיע אותי. מה שכן מעצבן הרבה פעמים אלה התחנונים לתגובות וליחס. אם לאנשים יש מה להגיב, הם יגיבו. אם לא, כנראה שאין מה  - זה שיוצאים מהעור כדי לאסוף עוד תגובות רק מוכיח דברים לא חיוביים במיוחד. קצת כמו לשאול: "איך אני ניראה בבגד הזה?"

אז לא אהבו אתכם בבית ואין לכם חברים וגם לא מנת משכל גבוהה במיוחד. קורה. תגובות בבלוג זה לא מה שיעזור למצב, באמת שלא.

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*

חידשתי היום את הקשר עם חברה בריטית שלא דיברתי איתה כמה חודשים. העלנו זכרונות מהתקופה שרק הכרנו, לפני יותר מארבע שנים כשאני עדיין הייתי עם האקס והיא עבדה בחנות למשקפיים. היא לא האמינה שנפרדנו, אני לא האמנתי שהיא חזרה לאוניברסיטה לסיים את התואר ועוד כל מיני דברים קטנים וגדולים. קשה להאמין איך חיים משתנים בזמן כ"כ קצר.  לפעמים אני חושבת שהייתי נותנת הכל כדי להציץ לחיים שלי בעוד... נגיד, חמש שנים אבל במחשבה שנייה, אולי עדיף לא לדעת.

לבד כמעט שישה חודשים, לא מאלה שיהיו עם מישהו רק כדי להיות עם מישהו אבל הסקס חסר והמגע חסר ואני מתחילה לחשוב שאולי עדיף פשוט להזדיין עם מי שבא ואולי תחושת הגועל תעלם אחרי הזין החמישים ואחד או משהו (או אחרי הטקילה החמישית, מה שיבוא קודם).

~בקטע הזה אירע בטח מהנהנת בהסכמה~ (חבל שאת לא נותנת לי אישור לצטט אותך, כלבה)

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*

שיכנעתי את אמא לקנות סוף סוף ספה ולצבוע את הדירה ואני אפילו חושבת על לקנות עוד כמה רהיטים מהמשכורת, מה שנישאר רק לתפור לי סינר -.-" ג'יזס, כנראה שהדברים האלה פוסחים על דור או משהו, סבתא תיהיה מאוד גאה.