המוזיקה נוגעת בך ממרחק, כמו שירתן המפתה של סירנות.
פעם, לפני הרבה שנים ומריבות טיפשיות, אימא הייתה לוקחת אותי לאולם הקונצרטים. אותם ערבים היו עשויים ממוזיקה וצלילים שמימיים של אנשים מסוג אחר, כמעט אלילים. אני זוכרת איך הבטתי בהערצה באמני התזמורת שיצרו ויחד עם זאת היו היצירה עצמה. בקטעים מסוימים אפילו שכחתי לנשום.
המוזיקה, חשבתי לעצמי, הייתה כמו הקול שהיו מפיקים הפרחים והפרפרים, שירה עצובה של הגשם והטיפות התועות שנחתו על גבעולים ירוקים אם אלוהים היה נותן להם פה.
מאוחר יותר, אולם הקונצרטים הישן התייתם וצלילים אחרים השתלטו על העיר.
הצלילים של מכוניות שועטות, רוכלים ובכי תינוקות החליפו את שירתן הנוגעת של הצ`לו והכינור .
הזמן כרסם את העיר ויש אפילו שיגידו שטרף אותה עד עצם.
מעטים הם אלה אשר זוכרים את עצי התפוח של השדרה החמישית ואת הסיגליות.
מדי פעם, כשאני עוברת ליד אולם הקונצרטים הישן, נדמה לי שהם עדיין שם ועוד רגע יתחילו לזרום מהדלתות הרחות אנשים מלאי השראה וישטפו את העיר.
כשנכנסתי אותו ערב למעבר הקרקעי הייתי בטוחה שהצלילים המוכרים הם לא יותר מאשר הד רפאים מלפני שנים רבות.
המוזיקה נישאה אלי עם הרוח, בולעת את כל שאר הצלילים מסביב, שירתה הטהורה של הכינור קראה לי להתקרב.
הוא עמד שם, פניו עטויות רצינות תימהונית. האמן של הכינור.
נעצרתי במקומי והבטתי בו, מהופנטת. לא היה דבר מכובד בדמות שאחזה בכלי העדין; במקום מקטורן אופנתי, גופו הכחוש של האמן היה לבוש בבגדים פשוטים ומקומטים, כאחרון הקבצנים. שיערו היה אפור מלוכלך, פרוע על ראשו כאילו לא ראה מספריים כבר שנים רבות ואולי גם מסרק. לא היה בו שום דבר מוכר, לא גאווה שקטה ולא פאר של אלילים מהעבר.
קימטתי את מצחי.
האמן של הכינור לא פתח את עיניו כדי להביט באנשים שזרקו מטבעות לתוך ארגז הנשיאה, הוא לא צפה בהם חולפים על פניו בצעדים מהירים ופנים נבוכות .
הוא הקדיש את תשומת ליבו רק אליה, והיא מצידה, ניגנה רק בשבילו, כאילו הייתה אישה הלכודה בתוך כלי הנגינה העתיק.
המנגינה התייפחה ונשברה לרסיסים. אולי כמוני היא זכרה קהל אחר וקטיפה אדומה וכעת ליבה התמלא בגעגועים.
עיני התמלאו בדמעות, רציתי להגיד לה שזה בסדר, שתמיד יהיה מי שיקשיב אבל פי יבש וכל מה שהצלחתי לעשות הוא להקשיב ולבכות יחד איתם.
בלילה, כשעיני היו כבדות ועייפות מהמראות והאבק, אוזניי עדיין זכרו את שירתה העצובה של כינור ואת האמן שלה.
תהיתי אם יש לו איפה לישון.
לא הייתי יכולה לא לחזור לשם גם אם רציתי, השתוקקתי לשמוע אותה שוב. זרם האנשים נהר מתוך המעבר הקרקעי אבל גם קולניותו הגסה לא הצליחה להחניק את צליליה. האמן של הכינור היה שם כמו מקודם, מענג את מיתריה של כינור לעיני כל בגאווה.
באותו הרגע הבנתי אותם, הפיסה שלא התאימה החליקה למקומה וגרמה לי לראות את מה שלא הצלחתי לראות יום קודם לכן: הגאווה.
הזמן חנק את העיר והעיר התנקמה בתושביה וחנקה אותם כנקמה. אולי פעם, לפני שהעיר לקחה ממנו את הכול, האמן של הכינור ניגן באולם הקונצרטים כמו האלילים שזכרתי מפעם. אולי לפני הרבה שנים, כינורו שרה בשביל אנשים שלא היו חלולים מדי לשמוע אותה ולהבין.
הבטתי בבגדים המרופטים שמשום מה לא גרמו לו להיראות פחות אצילי. העיר כועסת ודורשת מתושביה לשלם בנשמתם כדי להמשיך ולחיות בה, פיסות קטנות של נשמה מזינות ומתחזקות אותה ואם אתה לא משלם, אם היא אינה מצליחה לקבל את הנשמה היא לוקחת ממך את כל השאר, מוחקת אותך בזעם עיוור של תבוסה.
במעבר הקרקעי, באמצע המעיים של העיר המתפוררת, נשמתו העייפה אך גאה של אולם הקונצרטים ניגנה את ויולדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The girl from Oz
