הֶעֱבַרְתָּ יָדְךָ בְּלִטוּף מְפֻזָר
עַל רֹאשִׁי הַכָּפוּף קִמְעָה,
וְעַצֶבֶת פִּתְאׁם בְּנִטְלָהּ הַקַר
אֶת לִבִּי לָחֲצָה עַד דִמְעָה.

הַאֻמְנָם הַגוֹרָל הוּא לְלֹא-נֶחָמָה
וְהַכּוֹס תִּשָׁתֶה עַד תֹּם?
וְאָדָם לְאָדָם עַל פְּנֵי אֲדָמָה
כְּכוֹכָב לְכוֹכָב בַּמָרוֹם?

רחל.

לפעמים אני לא יודעת ממה להתחיל. בניגוד לפעמים שהשורות נכנסות אלי לבד וכל מה שאני צריכה לעשות הוא לכתוב אותן, לפעמים מה שאני רוצה לכתוב הוא כדור צמר ענקי ומסובך שצריך להתיר אותו חוט-חוט.

אני חושבת הרבה פעמים על אלה שנולדו בגוף שכביכול לא מתאים להם. גבר שנולד בגוף של אישה ולהפך. כשאני חושבת על זה אני תוהה אם אפשרי להיוולד לחיים שהם לא שלך, טעות נוראית שגרמה לכך שכמה אנשים נולדו בטעות לחיים שלא שייכים להם.

איך זה קרה שאני מרגישה יותר קירבה משפחתית לאנשים ברחוב מאשר לאנשים שיש לי איתם קשר דם? 

סבתא התקשרה לפני כמה דקות, בוכה בוכה ואני זוכרת את מה שהיא אמרה אז, כמו סטירה ולא יכולה לשמוע מילה מהרגע שהיא אמרה אז את מה שאמרה, רק זמזום מעצבן. 

היום אמא שלי גם באה וסיפרה על הטריק המלוכלך שדוד שלי עשה לה, שהוא גרם לסבתא למכור את הדירה והציעה שתעבור לגור עם המשפחה שלו והנכדים אבל כשהיא כבר מכרה פתאום הוא אומר שעדיף לה ללכת לבית אבות בכלל. כנראה שלדפוק אנשים מאוד מקובל אצלנו, לא יודעת למה זה עדיין מפתיע אותי כל פעם מחדש.

אני מקנאה באנשים שלא זקוקים לאיש ומרוצים עם הלבד שלהם, עם עצמם והתחביבים שלהם והחיים שלהם...  אני מסתכלת על אנשים כאלה וחושבת הנה אדם שבאמת יש לו סיכוי להיות מאושר.

בלי לצפות לשום דבר מבני משפחה או מאנשים אחרים, בלי להזדקק בצורה שגורמת לאבד את השפיות, בלי להתאכזב אחר כך מהקור והריחוק לתקופת ליקוק פצעים רק כדי לעשות שוב ושוב את אותן הטעויות כי טמבלים אף פעם לא לומדים. אני חושבת שזה עניין של אופי, משהו שנולדים איתו.

הערב יצאתי עם הכלב וכבר היה קצת קריר. עשיתי סיבוב מהיר בשכונה וחזרתי הביתה, עוד מעט הרוחות יתחילו להרעיד את החלון בלילות והגשם ישטוף את טביעות הרגליים של אתמול. זה תמיד גרוע יותר להיות לבד בחורף כשפוחדים מהרעמים.