פינת היצירה היומית:

היא רצה בשדות

כמעט נוגעת ברקיע

כשיורד עליה הלילה

בגשם של דמעות

ומי יודע מה יהיה

כשהבוקר הבא יגיע

זריחה של הקלה

או עוד סופת כאב.

***

אני הייתי את, ואת היית אני. בשעות החשוכות של הלילה, הזיוף ניראה אמיתי. מבריק מדמעות. מחלומות. ממה שנישאר ומה שלעולם לא נזכור. רסיסים חדים של כישלון. שבורות אולי, או פשוט פחות שלמות. שונאות יותר מאוהבות.

שאריות מילים, שאריות תקווה. משפטים שבורים. תיסכול. אכזבה. אני לא יודעת, אם אני כבר לא היא והאם היא בכלל, אי פעם היתה באמת אני.

אולי הגיע הזמן, ללכת לדרכי. אוספת את החלקים ממנה, שהיו בעבר שלי.

מתחת לפנס הרחוב הבודד, שני אנשים, אני והיא ובניינו כל היקום.

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

התחלתי לראות אתמול סדרה חדשה. Heroes מספרת על כמה בני אדם בעולם שמגלים לפתע שיש להם כוחות על. הסדרה תפסה לי את העין בעיקר בגלל העלילה שניראת בנתיים דיי מותחת ומקורית והדמויות שגרמו לי לרצות לראות מה קורה הלאה. בחור רגיש (זה ששיחק את ג'ס בבנות גילמור), בחורה כוסית, צייר מיוסר וסקסי, מעודדת בלונדינית, שוטר אהבל ויפני מצחיק. מה עוד אפשר לבקש? בכל מקרה, מומלץ לבדוק למי שאוהב דברים מהסוג הזה.

~*~*~*~*~*~*~*~*~

החוויה שאני רוצה לספר עליה התרחשה לפני יומיים.

עוד ביום הראשון שלי בעבודה, כשחיטטתי בתיקים של מטופלים גיליתי תיק שייך ככל הניראה לדוד שלי, אותו לא ראיתי קרוב ל7 שנים. לא חשבתי על זה יותר מדי עד שלפתע המבט שלי נתקע בפניה של דודה שלי, לפני יומיים כשתייקתי מסמכים.

במהלך השניות המעטות שבהינו אחת בשנייה היא לא הראתה שום סימנים שהיא מזהה אותי ולכן הורדתי אוטומטית את המבט והמשכתי במה שעשיתי קודם. לא היה לי שום רצון לפתוח בשיחה או להגיד משהו. למרות שרוב הסיכויים שהיא זיהתה אותי, אני לא השתנתי עד כדי כך ורוב האנשים עדיין חושבים שאני בת 16.

דקה אחרי זה נכנס דוד שלי עם הכלב שלהם (בחיים לא הייתי אומרת שהם אי פעם יגדלו בע"ח, כשהם היו באים לבקר החיות שלנו היו מתחבאות עד שהיו הולכים).

קשה לי לתאר את התחושה שהציפה אותי כשהם התיישבו והתחילו לדבר בינהם.

זה אפילו לא הדיבור... הנוכחות עצמה. כל מילה שיצאה להם מהפה, כל תנועה... עוררו בי בחילה שקשה לתאר אותה במילים.

זה לא שזאת הפעם הראשונה שאני נגעלת מהמשפחה שלי. זה לא שלא ידעתי איך הם דפקו אותנו כשבאנו לארץ והשאירו אותנו לחלות בדירת מחסן עם עובש, 5 אנשים בדירת 2 חדרים. אבל זה עדיין לא היה זה.

אני חושבת שההרגשה שלי היתה משהו כמו הדבר הזה שכלבים מרגישים רק שזה כ"כ נדף מהם שאפילו אני הרגשתי.

הגועל ממה שהם שידרו היה כ"כ חזק שאפילו לא הייתי מסוגלת לומר להם משהו גם אם הייתי רוצה. אני פשוט המשכתי לעשות את מה שעשיתי בלי להסתכל לכיוון שלהם ולקוות שילכו כמה שיותר מהר. נגעלת מהם, נגעלת להיות קשורה בדם לאנשים מהסוג הזה.

וזה לא שהם עשו משהו מיוחד.

אני אפילו לא יכולה לשים את האצבע על הדבר הזה שכל כך הגעיל אותי אבל זה היה שם, כמו הילה בלתי ניראת בצבע שחור.

הצלחתי לחזור לנשום רגיל רק כשהם עזבו ועדיין הסתובבתי עם תחושה מגעילה כל היום, מקווה שהם לא הולכים לחזור בזמן הקרוב.