המילים נחנקות בתוכי, מתקפלות חסרות חיים וכנועות למרגלות התיסכול.

המילים שנולדו יחד איתי, ברורות וחדות נערמות תחת החוקים שלהם, תחת הפקפוק התמידי והשיעמום.

ללכת ברחוב ולהיות מוקפת בזוהמה

אנושית

ואלפי קולות ללא משמעות

ללא טיפת מחשבה

חוסר דיעה

חוסר חיים

מאות אנשים סביבי

וכולם דומים

וכולם מתים

להושיט יד ולא לגעת בכלום

להגיד מילה ולפגוש מבט אטום

הטיפשות הורגת, חבל שלא אותם.

ועל המצבה כתוב:

נקברה בעודה בחיים.

11:53 - אמא שלי חזרה שיכורה מאיזה פאב הרגע, והיזיז שלה יושב כאן ומעשן כמו... עייפה מדי לדימויים, הוא פשוט יושב ומסריח את כל הדירה.

אני שונאת אנשים שיכורים שמתנהגים כמו חולי נפש (אני לא נחשבת).

ועכשיו היא אסרה עלי להכנס לחדר שינה שלנו כי היא מנצלת את העובדה שגם הוא שיכור :) ג'וי.

הייתי חייבת להוציא מהמערכת. לפעמים יש ימים שבא לי להוציא רובה ענקי ולירות בכולם ואז בעצמי.