מאז שאני זוכרת את עצמי מעולם לא ניסיתי לרצות אף אחד.

להורים לא היה אכפת אם אני מקבלת 100 במבחן או 50, סבתא בכל מקרה היתה מעוניינת יותר לדעת כמה קיבלו חברות שלי וכל דבר שהשגתי אי פעם, עשיתי את זה בשביל עצמי. לאף אחד אחר לא היה ממש אכפת.

איכשהו נדמה לי זה השתרש.

קשה לי עם ציפיות כי גם כשאני יודעת, יודעת בבירור ששינוי התנהגותי מסויים יגרום למישהו להתייחס אלי אחרת אני עדיין לא אהיה מסוגלת מנטלית לעשות את זה. 

נמאס לי להיות כזה חתול.

"כל אחד צריך להיות עצמו ולדעת בדיוק מה הוא רוצה", אני יכולה לשמוע את העצות האלה, את הדברים שגם אני יכולה להגיד כדי להרגיע את עצמי. אבל זה לא אומר שלא צריך להתגמש, במיוחד אם רוצים להסתדר עם אנשים. אני לא יכולה לדוגמא לקבל ביקורת על לבוש. או ביקורת בכלליות. מקסימום על דברים שאני מחפשת להשתפר בהם כמו כתיבה. אני לא הצלחתי לעשות את הדברים הקטנים שהיו חשובים לאקס למרות שהם היו שטותיים ולא דרשו ממני יותר מידי וויתורים.

יש לי רצון עז לא לעשות את הדברים שהמשפחה המצומצמת מייעצת לי. לא מתוך אמונה חזקה שאני לא רוצה לעשות אותם אלה פשוט "רק בגלל" ולפעמים זה כל כך חזק שאני לא בטוחה מה אני הייתי באמת רוצה לעשות. הזכיר לי פרק בבנות גילמור שראיתי לפני שבועיים. האם אני מי שאני רק בגלל שאני עושה דווקא לאמא שלי? הרי אם היא תגיד לי שהיא ממש אבל ממש לא רוצה שאני אעשה X או Y זה הדבר הראשון שאלך לעשות.

כמו העניין עם הקעקוע. היא כ"כ התלהבה מזה שאני הולכת לעשות שירד לי ממנו באופן אוטמטי ועכשיו אני ממש לא רוצה לעשות יותר

זה מציק לי כי אני מרגישה כאילו יש לי איזשהו מנגנון בפנים שגורם לי לעשות בדיוק את ההפך כשרוצים ממני משהו.

וזה לא רק זה.

פתאום מרגיש לי כאילו אני מפלסת בכוח דרך צמחיה עבה ופראים במקומות בהם יש אלף שבילים ללכת בהם.

לא ללכת לצבא, לא ללכת ללמוד שום דבר אמיתי, לא לעשות רשיון, וגם לא פסיכומטרי... וזה לא שאני לא יכולה. אני יודעת שאני כן זה פשוט הנידנוד הזה בפנים שזה לא מה שאני רוצה לעשות. או שבעצם אני כן? כאילו יש בי משהו שרוצה להוכיח שאני יכולה להיות בן אדם אפילו אם אין לי תואר לנפנף בו. וזה לא שאני טובה במיוחד בלא להיות אף אחת. אני לא ממש עושה משהו עם עצמי. אני אפילו לא עשיתי שום דבר כדי לקדם את הספר העתידי שלי

מרגישה מבוגרת מדי לשטויות האלה. הנה אני, בת 22 וצ'ופצ'יק ולא עושה שום דבר משמעותי או משנה עולם.

כל אדם שאני מדברת איתו רוצה לדעת מה עשיתי עם עצמי. מה אני עושה עם עצמי. ואני? מי לעזאזל יודע.