תודה לאש"כ על ההערות, מקווה לשמוע ביקורת אכזרית למרות שאני עדיין לא בטוחה האם זו התוצאה הסופית.

לי שולפת ליפסטיק אדום מהתיק הקטן והמבריק ומציירת לעצמה חיוך. היא מורחת את הצבע בידיים יציבות של מנתח ומתעלמת מהעיגולים השחורים מתחת לעיניה, באפלולית העמומה של המועדון הם גם ככה לא ישימו לב.

"אם את תחשבי יותר מדי, הלך עלייך." לקולה של ורד לא היה נימה רכה ומנחמת אלה טון מעשי, של חברה לצרה. היא משכה על רגליה גרביוני רשת ארוכים ולא הביטה בה בזמן שדיברה. "הם תמיד אמרו לי שיש דרך אחרת, טובה יותר אבל בייננו? אם את כבר כאן שתינו יודעות שזה בולשיט. כל התיקים המזדיינים של העולם נופלים עלינו והם מצפים שנהיה פאקינג אמזונות של שנות האלפיים." המילים הגבוהות יחסית לא תאמו את הבגדים הצעקניים אבל לי למדה לראות מעבר לחזות חיצונית כבר מזמן. גם ורד, בדומה אליה, הייתה פעם אדם אחר.

בפינת החדר בחורה בשם אולגה או אנסטסיה מצחקקת בפיזור ואומרת משהו בשפה מתגלגלת.

"רק אל תהפכי להיות אחת מהן," לרגע נדמה לה שצל מהיר חולף בעיניה הכהות של ורד, "לעולם אל תשכחי מה את עושה כאן ובשביל מה באת, גם אם נדמה לך לפעמים שלסתום את המוח יקל עלייך כי זה לא."

היא מרחמת על הבחורה בעלת פני הילדה הבובתיות שניראת כאילו הלכה לאיבוד מזמן אבל אין לה פנאי לחשוב עליה, וגם ככה אין דבר שהיא יכולה לעשות.

בערב, לי לוקחת נשימה ארוכה ונושמת את האוויר הקפוא שמביא איתו ריחות של שתן חתולים, קיא ובכי של אישה. אנני הקטנה מושיטה אליה ידיים דביקות מריבה ומתכרבלת לתוכה בביטחון של תינוקות. יש לה ריח מתוק של טוהר ובגדים נקיים ולמרות שהריבים של השכנים מלמעלה מפחידים אותה ופניה העגלגלות מתעוותות מסיוטים היא עדיין שומרת על חיוך קצת על שפתיה. לי מחבקת אותה חזק ומקווה שבקרוב היא לא תצטרך יותר לפחד.

הסדקים במראה המלוכלכת הם כמו הסדקים בפניה ולפעמים דווקא כאן, בין הקירות שמדיפים ריח רע לבין העשן שעומד באוויר וגורם לה להשתעל, היא מצליחה לראות את מי שהייתה פעם. את החלומות שלה היא מזמן דחסה לתוך מזוודה גדולה ביחד עם הבגדים. היא לא זוכרת לא את הדירה הקטנה בארץ שהשאירה מאחור ולא את החתול שהביא איתו תחושה של בית. כל אלה היו שייכים ללי שם פעם ולי של היום לא יכולה להרשות לעצמה להיזכר.

ההשתקפות נועצת בה סיכות של אשמה ועצב, תזכורת חיונית לכך שאי שם מתחת לקליפה המתפוררת לי של פעם עדיין הייתה בחיים. אותה לי שפניה היו נקיים כמו מצפונה ושמלת הכלולות הלבנה עדיין לא הייתה מוכתמת בדם של בגידה ועלבון. לפעמים היא מחפשת אותה נואשות בין החללים ולפעמים היא מודה לאל שהיא לא שם לפצוע אותה שוב ברגשות אשמה.

"אל תתני להם לקחת את הנשמה שלך," ורד מתפרקת עליה בערמה של איברים והמילים שלה מסריחות מאלכוהול וסיגריות זולות. הן מתמוססות לעננים קטנים של ייאוש וצחוק פרוע, מורידות את הבגדים יחד עם הקליפות השבורות ומפרקות את החומה לבנה אחר לבנה. לי רוצה לטלטל אותה כדי שכל הפיסות יחזרו חזרה למקומן אבל היא מפחדת שאם תתקרב יותר מדי היא תשופד על ידי הקוצים. לפעמים הרגעים הקטנים זה כל מה שהיה להן, רגעים בהם העולם קפא על מקומו ואיפשר והעניק להן במתנה דקות ספורות של חסד.

"אנחנו נצא מכאן," לי מלמלת ספק לעצמה ספק לורד, "את תראי, יום אחד כל זה יהיה מאחורינו."

ורד משתעלת טבעות קטנות של עשן ואצבעותיה הארוכות מתפתלות עם שלה, "חשבת פעם מה קורה לילדים שלא מוצאים את ארץ לעולם לא?" היא אומרת לפתע ולי נבהלת מקולה הסדוק והכנוע.

"מה?"

"כל הילדים שלוקחים את הפניה הלא נכונה... אלה שלא עומדים בקצב של פיטר, את יודעת... נשארים מאחור?"

לי לא חושבת על המחר כי הוא בוגדני וקר וכי היא יודעת שבשביל לשרוד במקום הזה אסור לחשוב קדימה. דמותה של ורד הולכת והופכת למטושטשת יותר ויותר ועיניה כבר מזמן איבדו מהחדות שלהן. ברגעים בהם הן נאחזות אחת בשנייה לי אפילו מרגישה אותה נעלמת בתוך בגדיה אבל לא משנה כמה חזק ניסתה לתפוס אותה, ורד חמקה לה מבין האצבעות.

החיוך של לי נמתח על פניה כמו שובל האור של כוכב נופל והיא מניחה להם לקנות ולמכור אותו לפי רצונם. הידיים שלהם גסות כמו המילים שבוקעות להם מהפה  אבל היא צוחקת וצחוקה נשבר לרסיסים קטנים של זכוכית עליהם תדרוך בעצמה כי החיוך שלה שייך להם והיא לא שחכה שהיא בסך הכול ציפור בכלוב מתכת.

מאוחר יותר הן יושבות בחדר המעופש וסופרות את הכסף ואת הפצעים, יום אחד הכול ישתנה, לי יודעת ומחייכת למרות הכאב.

 אנני ישנה במיטתה ומחבקת בובה גדולה של דובי וחלומותיה מלאים בגלידת וניל ושמש קיצית. לי לא חושבת על העבר ועל האנשים שהייתה במהלך חייה, הם נקברו עמוק בארון יחד עם הצללים שהחליטה לשים מאחוריה.

לפעמים, כשהיא יוצאת למרפסת הקטנה המשקיפה על הים ורואה את הצלקות לאור הירח, היא מחייכת וחושבת על ורד, מקווה בליבה שהיא לא איבדה את פיטר בפעם השנייה בדרך לארץ לעולם לא.