רגע, איזה יום זה בכלל? אני כל כך לא מאופסת בשבוע האחרון שזה מדהים. כל הימים הפכו לגוש אחד ללא סוף או התחלה.

לא שזה לא כיף, יש משהו בחיים של בטלה גמורה. עוד מעט זה יגמר ולכן אני אפילו לא מרגישה יותר מדי רגשות אשם.

ביום שישי נסעתי לאש"כ שגרה בקצה העולם שמאלה (יש אנשים שמכנים את המקום ירושלים) - למזלי הבאתי איתי ספר והנסיעה עברה במהירות מדהימה. בערב יצאנו עם הבריטית (כינוי שנתנה אש"כ, אני עדיין לא יודעת אם זה בסדר להזכיר שמות אמיתיים) וחיפשנו נואשות מקום לבלות בו. מסתבר שבירושלים יש מחסור חמור במקומות כאלה וכשמצאנו לבסוף פאב מגניב למראה (ואירי!) הסתבר שהוא מפוצץ לגמרי ואין מקום אפילו להתעטש.

אחרי שוטטות נוספת ברחובות הנטושים נתנו לאש"כ להוביל אותנו לפאב קטן ורומנטי שם ישבנו והעלנו זכרונות (יותר נכון, הן העלו זכרונות ואני הנהנתי כמו מפגרת). האלכוהול הפך אותי בסופו של דבר למאוד מנומנמת והרגשתי כאילו אני הולכת להרדם בכל רגע ולכן פרשנו לבתים למרות שכשכבר הגענו לאש"כ שקענו לתוך השתפכות רגשנית שלוותה ברעידות ספק קור ספק השד יודע מה - God, I feel such a girl - השלב הבא היה לצבוע אחת לשנייה את הציפורניים.

באיזשהו שלב ניסיתי להסביר לאש"כ למה אני לא אדם נחמד, לא ממש הצלחתי אבל ניראה לי זה יבוא לידי ביטוי מתישהו וכמו שאני מכירה את עצמי זה לא יקח הרבה זמן.

יש משהו בלדבר עם אנשים ללא הזהות האינטרנטית הזאת. אני לא מדברת עם אף אחד באופן רציף ברשת ופתאום זה הופך לקשה יותר. פתאום יותר קל כשאשכרה רואים את האדם כשזה תמיד היה להפך.

אני לא מרגישה פיצול אישיות, אנשים לא יודעים שיש מעבר לחזות המגומגמת והם בסדר עם זה שאני ככה ואין אכזבה. אין לי כח נפשי יותר לאכזבות האלה ואני אפילו מרגישה שאני יכולה להתחיל לדבר בלי מסך שמפריד, משהו בי חוזר לצורה הטבעית שלו (טבעית לי אבל עדיין).

בדרך חזרה הייתי חיננית בערך כמו פיל בחנות חרסינה וכמעט הפלתי קשישה מסכנה כשהייתי שקועה בספר ולא שמתי לב לאן אני הולכת (מצטערת!).

וזהו בערך, מצרפת תמונות כי אש"כ נורא אוהבת לצלם. (לא שמתי רק תמונות של עצמי כי אני נרקיסיסטית, אני עדיין מנסה לשכנע את אש"כ לא לצנזר אז התמונות שלה יעלו מתישהו בעריכה או פשוט בבלוג שלה)

בשלב מסויים התחלנו לחפש כל מיני אביזרים שאפשר להצטלם איתם בצורה מצחיקה וזה מה שיצא:

אני נוגסת ברימון חרסינה -

אני מתאבדת:

כלא:

הודית

 מצליפה בתחת של אש"כ

שוברת לאש"כ את השולחן

אני נזירה

סתם כי אני מתה עליהם: