אתמול ישבתי וכתבתי במשך מלא זמן פוסט שמתאר מה עבר עלי אתמול בערב עם אמא שלי. כשסיימתי לכתוב אותו, לא הרגשתי יותר טוב ולכן החלטתי לחסוך מכם את ההתבכיינות והלכתי לאכול הרבה שוקולד במקום.

למרבה המזל, "סופר רוסי" שיגר פוסט שמנע רצח והתאבדות. גיבור על או לא?

 רק שאני חייבת לציין כי אין לנו יולקה לתלות עליה חמוסים וחצילים כי אני לא חושבת שיש לנו כסף לקנות אחת אבל אני בהחלט הולכת ליישם את הדבר הזה עם הספרים.

כרגיל, הקראפ לא עוזב אותי אלא תוקף בצורות שונות ומשונות (בעיקר משונות) ואני מרגישה שהוא מגדל זרועות תמנון טראנסגאלקטיות שחונקות אותי לאט לאט. אם זה היה תלוי בי, הייתי פורשת לטימבקטו אבל א - אין לי כסף וב' - אני לא יודעת איפה זה בכלל טימבקטו והאם יש שם מים זורמים. אם היה לי את הכסף קרוב לוודאי שפשוט הייתי פורשת ללונדון, שם בטוח יש מים זורמים ושפע בריטים.

לפני שמסות הקראפ איימו להציף אותי, הייתי עם אלישבע בסרט. הלכנו לראות את אראגון ולמרות שלא באתי עם ציפיות גדולות מדי נהנתי לגלות שזה סרט לא רע בכלל ואפילו, דיר איי סיי - טוב מאוד.

כמובן שלקח לנו כמה דקות להבין שנכנסנו לסרט הלא נכון ולצאת בבושת פנים. לפחות זה קרה בתחילת הסרט ולא בסופו כי אחרת זה היה ניראה ככה:

אני: היי, לא היה אמור להופיע דרקון באיזשהו שלב?

אלישבע: אממ, אולי הם התכוונו לאיברו של השחקן הראשי...

[אבל היא הרבה יותר נחמדה ולא היתה מציינת דבר כזה. סתם הרגשתי צורך להגיד את זה   ]

הדרקונית היתה ממש ממש חמודה וממיסת לב והוא:

ניראה כמו סיריוס! ובכלל, מאוד אהבתי את הדמות שלו [כלומר הייתי עושה אותו פעמיים]. ולא, לא אכפת לי לכמה אנשים אני הורסת ברגע הזה את הסרט

משום מה אני מרגישה צורך לשתף אתכם בחלום ביזארי שהיה לי.

חלמתי שמסתובבות לי שתי תרנגולות בבית ובשלב מסויים החמוסים חנקו אותן אבל אז הן קמו לתחיה והתחילו לרדוף אחרי החמוסים במטרה לאכול אותם.

אני חושבת ששירי טורי משפיעים עלי יותר מדי, זה כנראה בגלל ששמעתי אתמול שיר שכלל תרנגולות אוכלות אדם.

מסיימת במשפט חוכמה:

קראפ לא נעלם, הוא רק משנה צורה בהתאם לחיה שמחרבנת אותו.

נ.ב - הפוסט הזה נכתב פעם שנייה כי ישרא הוא זבל שגורם לפוסטים ללכת לאיבוד אם משהו הולך לא טוב שמירה. מה שאומר שזאת הפעם השנייה שאני כותבת את הפוסט הזה מה שאומר שחלק מהדברים הלכו לאיבוד. הו וול, זה מה יש.