כשאני קוראת משהו טוב, או שומעת שיר שמבעיר בי משהו, אני מקבלת חשק לכתוב. לא לכתוב במובן של פוסטים בבלוג, את זה אני יכולה לעשות גם בלי זה אלא לכתוב. בדרך כלל אני לא עושה עם זה כלום. יש לי צרור רעיונות, פזורים לידי כמו עפרונות ציור אבל נאנחת וממשיכה לבהות בדף הריק, שבוהה בי חזרה במין ליגלוג יודע כל. כאילו הוא יודע שאין לי את האומץ. לא אז, לא עכשיו וקרוב לוודאי גם לא בעתיד.

לכתוב זה כמו לשחק. תיאטרון או קולנוע או במחסן עם בגדי העבודה של אבא. אני יכולה להיות כל דבר, ללבוש תחפושות ולהעמיד פנים ולגרום לאנשים אחרים להגיד ולעשות בדיוק את מה שאני רוצה. אולי זאת הסיבה שאני נמשכת למילים, אפשר להיות כל דבר ועדיין להישאר עצמך.

אפשר לכשף בעזרת מילים ולהרוג, אפשר לבנות ממלכה שלמה ואת האנשים שימלכו בה בלי יותר מדי מאמץ.

 אני יכולה לכתוב לעצמי ביטחון עצמי וכשרון ואלף פנטזיות בהן הכל בסוף מסתדר ואני יכולה לפתוח לעצמי את הורידים בעזרת המקלדת ולדמם למוות בתוך אמבטיית קצף. על נייר מותר להיות דרמטיים.

אבל לפעמים זה נמאס. לפעמים פשוט מורידים את שמלת הנשף המנופחת, את החרב וחליפת הויניל ואת האיפור ונעלי העקב הדקיקות ועומדים בעירום מתחת לאור הירח. אולי אני נודיסטית או משוגעת אבל במזג אוויר כזה לפעמים בא לי לצאת ככה החוצה, לא מטאפורית אפילו אלה סתם, להרגיש את הגשם עלי והרוח ושום דבר שיפריד. אני רוצה לכתוב על זה מנסיון. אני רוצה להרגיש את הדברים שאני רגילה להמציא.

להיות הדמות מהסרט ההליוודי הקיטשי.

והזונה וחוקרת הטבע וזאת שכולם אוהבים והילדה ללא העבר הטראומתי והנועזת והשבורה.

או שאולי אני פשוט צריכה להסתפק במה שאני. אולי קצת מהכל, אולי משהו אחר לגמרי.

ולא, אני לא צריכה ללכת לחפש את עצמי בחורים נידחים בהודו. אני יודעת טוב מאוד מה אני עכשיו, אני פשוט לא בטוחה מה אני יכולה להיות.

המילים הם הדבר היחיד שנישאר לנצח. אני רוצה להנציח כל רגש כדי להצדיק אותו, כדי לתפוס אותו כמו פרפר צבעוני ולנעוץ על לוח תצוגה קטן. כדי שישאר גם כשאני כבר לא, כדי שיספר במקומי.

יש אנשים שמולידים בשביל זה ילדים, אני פשוט רוצה לכתוב. אני רוצה לספר שאהבתי פעם, לספר על מה שהייתי ומה שאני עכשיו, על המשפחה, על הרעיונות הגרנדיוזים שעוברים לי בראש ועוד מיליון דברים.

אבל הדף הריק עדיין בוהה בי והדברים האלה שאני רוצה לספר גדולים עלי. אני לא אצליח להעביר את העוצמה שלהם, לא במדוייק.

זה מתסכל עד כאב וכל מה שנפלט ממני אלה פוסטים פילוסופיים באמצע הלילה

או שאולי זה מוקדם מדי לכתוב אוטוביוגרפיה בגיל עשרים ושתיים. אני רק לא רוצה למות לפני שזה יכתב, יהיה מבאס לאללה.

אם הגעתם עד כאן זכיתם בפרס לבחירתכם, יגיע במשלוח הישר לביתכם ברגע שהגיהנום יקפא וישראבלוג יהפוך למקום נטול מפגעים סביבתיים.