and I know we're dying
and there's no sign of a parachute
we scream in cathedrals
why can't it be beautiful
why does there
gotta be a sacrifice

היה לי חלום, בו אני מסתובבת במבוך... והכל חשוך, והכל מפחיד. ידיים מגששות באפלה, נצמדת לקיר, לדבר המוחשי היחיד שקיים בעולם השחור הזה אבל האם הקיר שם רק כדי לפתות אותי עמוק יותר לתוך המבוך? אני מרגישה את הכוח שלו שואב אותי פנימה, חלומות אסורים וגן עדן והמוות עצמו.

אין טעם לצעוק, אין טעם לקרוא לעזרה.

את לבד כאן

אני לבד כאן, אני מבינה ועושה צעד מהוסס אחד בדרך להתנתקות מהקיר.

לפעמים צריך להתנתק מהקיר.

כולנו נולדים עיוורים. זה כל כך יפה ותמים ומכעיס בו זמנית. כשאני רואה אותם, ואת העולם שלהם ואת האמונה שלהם, אני רוצה לשבור אותה, אותם. הם לא רואים אבל אני כן. הם עדיין לא טעמו מהאמת, עדיין לא פקחו את עינהם והסתכלו.

אני לא מאמינה כמה למדתי בזמן האחרון. אני לא מאמינה איזה שינוי הגוף שלי עבר. שינוי גדול אפילו מזה שהוא עבר בזמן שהצמיח שדיים ושיער במקומות מוצנעים.

אני שונאת את זה. אני שונאת את הקורבן שחייבים להקריב כדי ללמוד את הדברים האלה.

מאז שאנחנו ילדים קטנים שלא יודעים שלרוץ על אספלט יכול להסתיים בברכיים שרוטות ומדממות.

חייב להיות קורבן.

אני ראיתי מוות ואני ראיתי מוות עצמי ואדם שהכי חסר לי בעולם נעלם לתמיד ואני הרגשתי את החתיכות האלה נשברות ואני למדתי.

התעוררתי להיות אדם שונה ממה שהייתי. התעוררתי לגלות שאני רואה דברים בצורה שונה. הסתגלתי. שיניתי צורה.

ההחלטות שאני עושה היום שונות משהיו לפני שנה. העיניים שהיו איתי מאז שנולדתי השתנו, למרות שהמספר במשקפיים עלה קצת אני רואה יותר טוב.

ועם כל שאלה שאני פותרת נולדת עוד ועוד...

בשביל מה אנחנו לומדים? בשביל מה המסע הזה?

בשביל מה אנחנו צריכים להיוולד עיוורים מלחתחילה?