carbon made
found her at the
End of a chain
"time to race" she said
"race the downhill"
Behind crystaline irises
loons can dive
where the world bleeds white

just keep your eyes on her
keep don't look away
keep your eyes on her horizon

Bear Claw
Free Fall
a Gunner's View
black and blue
shred in ribbons
of lithium
blow by blow
Her Mind cut
in sheets
Layers Deep
now unravelling

just Keep Your Eyes On Her
keep don't look away
keep your eyes on her horizon

get me Neil on the line
No I can't hold
have him read
"Snow Glass Apples"
where nothing is what it seems
"Little Sis you must crack this"
he says to me
"you must go in again
carbon made
only wants to be unmade"
Blade to ice
it's Double Diamond time

and keep your eyes on her...

on her eyes
on her horizon

אני לא יודעת איך לכתוב את הפוסט הזה כשהמילים הופכות לגוש לא ברור של רגש וכל מה שבא לכתוב זה "אהההה" אחד גדול או שאולי לא לכתוב כלום ואז הם ישארו כלואות בפנים. בלוג זה דבר מעניין. דווקא על הדברים שהכי בא לכתוב אי אפשר.

אבל לעזאזל עם זה,

אני הרגשתי עוד חלק מתפורר ממני כשהחץ המורעל פגע בדיוק במטרה וזה כואב. הרגשתי כאילו אין לי יותר אוויר, כאילו אין נשימת אוויר אחת בכל העולם ואני הולכת להחנק על עצמי וליפול.

אבל לא נפלתי. היו לקוחות בחנות ואני פשוט ניסיתי להמשיך כאילו הכל כרגיל, כאילו שום דבר יוצא דופן לא קרה.

געגוע הוא רעל.

רעל מהסוג הגרוע ביותר וכשמבינים שהמיתר בינך לבין האדם המדובר נקרע סופית, משהו בפנים נשבר. לא מת, כי אם זה היה מת לא היה נשאר שום רגש אבל נשבר. סדק גדול ותמידי שמשדר גלים חדשים של כאב כל פעם מחדש.

קשה לי עם זה.

נמאס לי לאבד, נמאס לי להלחם על אנשים, נמאס לי להתגעגע, נמאס לי, פשוט נמאס.

כשמאבדים את האדם החשוב לך ביותר בגלל דבר שהוא לא מוות אין מוצא אלא להאשים את עצמך. ואני לא חושבת שיש משהו שהייתי יכולה לעשות אחרת. לא יכולה לשנות את מה שאני, יכולה לנסות אבל בסופו של דבר זה במילא לא עוזר.

יש לי חשק עצום להסתמם או להשתכר, לעשות משהו כדי שהכל יפסיק לזמן מה אבל במקום אני עושה את מה שאני עושה תמיד, מתרכזת במשהו אחר.

לקחתי על עצמי 6 גורי כלבים יונקים שעדיין לא אוכלים לבד ועכשיו אני מתפקדת כאמא מחליפה. יש לי את הספרים שלי ולמזלי את האנשים שמסוגלים לסבול אותי, מה שגורם לי להמשיך הלאה, כאילו שום דבר לא קרה.

אולי בסופו של דבר מתרגלים...

להתגעגע.

אתם לא חייבים להגיב על הפוסט הזה... הוא בשבילי.