אתמול כשיצאתי עם הכלב שלי הצלחתי לעקם את הרגל ב-5 מקומות. איך זה קרה? התרכזתי כרגיל במוזיקה במקום במה שקורה סביבי ולא שמתי לב שיש מדרגה ותוך כדי תימרונים מסובכים באוויר הצלחתי לשים את הרגל בצורה שתמנע את התרסקותי על האספלט. אני שרדתי, הרגל פחות.
אני שונאת קופות חולים. אני שונאת רופאים ואני שונאת עוד יותר להיות חייבת ללכת לקופת חולים כדי לראות רופא. הרופאים היחידים שאני רוצה לראות במהלך חיי הם אלה שתמיד אומרים משהו שנון על גבי המסך ופותרים תעלומות מסובכות ברפואה (לדוגמא, האוס).
מכיוון שלא רציתי להסתכן בלהיות נכה כל חיי לקחתי נשימה עמוקה והלכתי לקופת חולים.
משום מה הזקנים שם בטוחים שאם גילך קטן מחמישים אין לך זכות בכלל להיות שם. הם מביטים בך כאילו הנחת רגל בשטחם הפרטי. פלשת לחדר השינה שלהם. לקחת לגימה מהכוס בה הם שומרים את השיניים התותבות.
"שוב הצעירים האלה, בטח באו לקבל פתק לבצפר"
אם נמצאים לפניהם בתור הם לא יכולים שלא להתקיף ולהתחיל לספר על בעיותיהם הרבות בתקווה כי יקבלו זכות קדימה.
כדי להמנע מהמבטים, הלחשושים, הריטונים, הנהמות ושלל הבעיות שמנחיתים עלי, אני חייבת להבליט את הבעיה שלי. כלומר, לגרור אחרי את הרגל, להאנק מכאבים ולעשות פרצוף של גור כלבים מוכה.
אחרי שהבהרתי לכל הנוכחים שאני מוגבלת תנועתית מסכנה שלא תוותר על הזכות שלה להכנס בלי תור (בכל זאת, מקרה חירום) התיישבתי לי בפינה וטסתי בזינוק מרהיב ברגע שהחולה האחרון יצא מהחדר של הרופא.
עכשיו יש לי אישור מרופא להיות בטלנית ולרבוץ מול המחשב כל היום 
אמא שלי מתנהגת בצורה עצבנית כבר יומיים. יכול להיות שיש לכך קשר לפקטור האושר שדיברתי עליו פעם אבל רוב הסיכויים שמשהו אוכל אותה מבפנים והיא מוציאה את זה עלי כי... ובכן, קשה לשנות הרגלים ישנים.
אני חושבת שאני גם יודעת מה מפריע לה, העובדה שיש לי קשר חדש, דבר שמשאיר אותה ימים שלמים בלי אף אחד לרדת עליו.
למען האמת אין לי מה להגיד לה. אני לא גרתי איתה 8 שנים כי אנחנו לא מסתדרות. לא הסתדרנו אז ולמרות שהמצב השתפר קצת בזמן האחרון אנחנו עדיין לא מסתדרות. היא חייבת לשלוט במישהו, איתי זה לא הולך לה. היא מוציאה את העצבים עלי. אני הופכת להיות עצבנית ומוציאה את העצבים עליה חזרה. זה מעגל הרסני שיקטע באיזשהו שלב ואין לי מה לעשות עם זה.
כרגע היא עברה מאחורי וראתה שהזכרתי אותה. אמרה שתתבע אותי משפטים אם אני אמשיך לכתוב עליה ואני אמרתי שאין לה שום זכות להגיד לי מה ואיפה לכתוב. היא המשיכה לאיים. אני כמעט בטוחה שאחרי שאני אלך למיטה היא תגיע לפה ותקרא את הכל. היא אפילו איימה למחוק את הבלוג כשאני לא אהיה פה, ג'וי
בכל מקרה, אני לא מתכוונת לצנזר כלום, לא את זה בכל מקרה. במיוחד לא בגלל איומים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The girl from Oz
