והנה הפוסט שתכננתי למקודם. מצטערת על עומס הפוסטים, הייתי חייבת את זה לעצמי, פשוט מקודם לא הצלחתי להוציא את זה החוצה.

"אז זה הצבע של הסיוטים שלך..."

אני והוא עומדים על הקצה, מביטים למטה. אני מנסה לקלוט את הנימה שלו, האם הוא מלגלג עלי או שאולי באמת אכפת לו. אפילו את השם שלו הוא לא אמר לי. אני מרגישה כמו האדם הבודד ביותר בעולם ורק הוא נמצא שם, שקוף ככל שיהיה.

"אל תעשי את זה." הוא מחייך אלי כאילו הוא כבר יודע הכל. אולי הוא באמת יודע הכל וזאת רק אני שעומדת בערפל ותוהה האם צעד אחד נוסף יפיל אותי לתהום.

"כי אני לא אמיתי." הוא פוסק בחדות פתאומית. "אני לא באמת קיים."

"אבל אני רואה אותך!" אני מנסה להיאחז באשליה. נועצת בה ציפורניים חדות ומסרבת להרפות. "אתה כאן!"

"הגיע הזמן שתביני שלא כל מה שרואים באמת אמיתי."

אני חושבת כמה שניות ומרגישה את הקור חודר עמוק יותר למהות שלי. אם הוא לא אמיתי אז איך זה שהוא איתי כל כך הרבה זמן?

"כי היית צריכה מישהו לדבר איתו כשאף אחד אחר לא מקשיב." הוא משיב בסבלנות. "את המצאת אותי ולפעמים אני המצאתי אותך, ככה זה עובד."

"אתה הקול בתוך הראש שלי..."

"אפשר לקרוא לזה גם ככה."

אני עוצמת את עיני חזק ומתלבטת האם לצרוח או פשוט להמשיך לבהות בחלל.  האדם היחיד שאני יכולה לדבר איתו הוא בעצם עוד פן אישיותי מודחק שפיתחתי לי כשהייתי ילדה בודדה שאף אחד לא רצה לשחק איתה, נפלא.

"לפחות את לא יכולה לטעון שאת לא משעשעת," הוא מושך בכתפיו ולי בא לבעוט בו. בעצמי. כואב לי כבר הראש.

"אני לא רוצה להיות משעשעת, אני רוצה להיות נורמאלית. אני רוצה שתעלם." אני משתתקת מפחד.

"את רוצה שאף אחד לא יעצור אותך מלקפוץ."

"אולי."

"ואולי את סתם מפחדת שאת תביני את הכל וזה לא יהיה מעניין יותר. הבנת יותר מדי דברים בזמן האחרון וזה מפחיד אותך, את מתה מפחד ולא יכולה לעכל את כל המידע הזה... אין ברירה, עכשיו מאוחר מדי."

"אני יודעת."

נכנעתי.

"אני לא רוצה יותר, נמאס לי. אני לא יודעת מה אני רוצה."

"ואת מצפה שאני אגיד לך?"

"זה היה יכול להיות נחמד." הגיע הזמן שהנבל יביא תועלת כלשהי, הוא חי בתוך הראש שלי מספיק זמן מבלי לשלם שכר דירה.

"מצטער לאכזב."

"זה בסדר, אני רגילה לזה."

עמדנו שם עוד דקות ארוכות אבל הוא לא אמר יותר דבר. לפעמים אני רוצה לדחוף אותו מהצוק הזה ולראות אותו מתגלגל למטה ונשבר לאלפי רסיסים. לפעמים אני רוצה לקפוץ בעצמי, למרות שתמיד יש לו מה לומר ברגעים כאלה.