"לכו להזדיין!" השלכתי את הגלולות הארורות לעבר הדלת הסגורה והידקתי את הלסת שלי בזמן שהם דחפו אותן חזרה לגרון שלי בסבלנות אין סופית, משליחים לעברי מילים ללא משמעות.

ואחר כך היה חושך. חושך שאין לו לא התחלה ולא סוף, חושך שבולע אותך כמו חיית ים ענקית וכל מה שנשאר לעשות הוא לצוף בתוך הבטן החשוכה שלה בתקווה שהיא תקיא אותך החוצה יום אחד. הבוקר נולד אי שם אבל לא בתוך החדר הלבן שלי, הקטן עם הקירות הלבנים והמיטה המרובעת עם הסדינים עליהם אני ישנה בכותונת הלבנה שלי, מנסה להיזכר איך ניראת השמש אבל לא מצליחה.

"והתקדמת כל כך טוב..." אני שומעת אותו אומר, מחייך אלי חיוך שחושף שיניים לבנות ומשוננות.

הוא, שתמיד מופיע בחלוק לבן שאין עליו ולו כתם אחד, בידיים קרות שלא משאירות אף כתם בזמן שהן מחליקות על הכותונת שלי ומעבר, שקטות ואלימות כמו המחשבות של אלה שכבר לא מסוגלים לדבר.

כמו תומר. תומר שרואה הכל ושומע אף יותר ממה שהוא רואה. תומר שעונה בנהמות עצבניות כל פעם שאני מנסה לדבר איתו. תומר שהלבן הזה מתחיל להשתלט לו על המוח כמו מחלה ממארת, לא משאירה מקום למילים ותחושות.

אני מנסה לספר לו אבל הוא רק נע קדימה ואחורה בקצב שרק הוא מודע לו, רגע אחד נועץ בי מבט ירוק ועצוב ורגע אחר הוא מזיל ריר והלבן של העין בוהה בי בריקנות.

אני מגדלת ציפורניים למרות שהם ממשיכים לדחוף לי את הגלולות הלבנות שלהם והמילים שעוטפות לי את המוח כמו חיבוק חונק שלא מאפשר לנשום. אני מגדלת ציפורניים למרות שרוב הזמן אני לא זוכרת למה אני עושה את זה או את עצמי או את השמש הזאת שצובעת שמיים זרים בצבעים שאני כבר לא מסוגלת לזכור.

היום ראיתי מישהי בזווית העין והשיער שלה היום אדום כמו המרד שלי, חוצפן ולועג ברקע החלוק הלבן שלו שאין עליו ולא כתם אחד. הוא חייך אליה חיוך מלא שיניים לבנות ומשוננות והבטיח שהכל יהיה בסדר.

אני תוהה אם היו אלה הידיים שלו שגרמו לה לתלוש כל שיערה אדומה מראשה המדמם, רציתי לשאול אבל הם דחפו לי את הגלולות הלבנות שלהם והמילים טבעו בגרוני לפני שהצלחתי לפתוח את הפה.

אני מגדלת ציפורניים כי תומר אמר לי שאין יותר שמש ואני מתחילה להאמין לו, כי הוא אמר שהידיים של הזה עם החלוק הלבן שאין עליו ולו כתם אחד גנבו אותה מהשמיים.

בבוקר הם מנסים לדחוף לי את הגלולות הלבנות שלהם אבל אני גידלתי ציפורניים חדות ואני נועצת אותן בגוף הלבן שלי, זה שאין עליו ולא כתם אחד מהידיים האלה שגנבו את השמש והם קופאים במקומם ומפילים את הגלולות הלבנות שלהם על הרצפה.

אני מציירת את השמש שעולה בלהבות ואת השמיים על הקירות הלבנים ועל החלוק הלבן שלו שכבר לא נקי מכתמים ועל הידיים שלו שאף פעם לא משאירות ולו כתם אחד קטן. אני מציירת את השמש האדומה ואת הדמיון עצמו ושום דבר לא לבן יותר.