קודם כל בקשר לעניין העבודה בפוסט הקודם - אחרי שהודעתי שאני עוזבת הבוס כמעט פרץ בדמעות והוא שיכנע אותי איכשהו להישאר עד סוף החודש. בשכר המלא כמובן, בלי קיצוצים. מסתמנים לי עוד כמה דברים באופק ולכן לא ממש אכפת לי, כל עוד משלמים לי וכל זה. האגו שלי גם דיי מרוצה, אחרי הכל, לא כל יום אומרים לי שאי אפשר להסתדר בלעדי *מחכיית כמו חתול שכרגע גילה שהבעלים שחכו לסגור את הכלוב עם התוכי*.

אגב חתולים, לא יכולתי שלא לשים לב לנושא החם של היום (כן, אני מכורה לזה, תהרגו אותי).

אם אני אתחיל לדבר על החיות שלי אני לעולם לא אפסיק (ראו את ערך החירבון של הכלב שלי בפוסט הקודם) כי... זאת אני ואני יכולה לדבר על החיות בלי הפסקה, במיוחד כשיש לי תירוץ (כמו הנושא החם או "מה נשמע?")

חתולים מנגד זה סיפור אחר. אני לא זוכרת מתי אי פעם "אימצתי" חתול ויחד עם זאת יש לי חמישה בבית.

לחתולים יש נטייה פשוט להיות שם. להופיע משום מקום ולהישאר, בערך כמו היהודים. אני זוכרת את החתול הראשון שלי, צ'רניש (שחורי) שהיה חתול שחור ורע מזג שקיבלתי אחרי שהבטיחו לי כלב ברגע שנגיע לישראל.

כלב לא קיבלתי כמובן אבל כילדה חסרת סבלנות בת 8, הסתפקתי גם בחתול. פרט לאותו צ'רניש שעזב את הבית בבוז ברגע שכן הסכימו להביא לי כלב שנה מאוחר יותר, שאר החתולים פשוט אימצו אותנו. הם עקבו אחרינו הביתה, נכנסו דרך החלון, ניצלו מהרחוב במטרה למצוא בית חם מחוץ לבית שלנו או סתם הופיעו משום מקום כמו אורחים לא קרואים.

הסיבה שאני מעדיפה כלבים היא לא בגלל שאני חושבת שחתולים הם טיפשים. הם פשוט יותר מדי כמו בני אדם.

רק בלי הקטע של ניתנים לאילוף.

חתולים הם יצורים עצמאים שעושים מה שבא להם, הם נאמנים למי שהם אוהבים אך יחד עם זאת נאמנים קודם כל לעצמם ולרצון האישי שלהם. קשה לשחד חתול וקשה עד בלתי אפשרי לשלוט בו. הם לא ממש תלויים באף אחד וזקוקים רק לעצמם, מין חיות שאוהבות לבד בערך כמו שהן אוהבות להיות ביחד.

אני מעריצה אותם על התכונות האלה ויחד עם זאת הן מדיוק התכונות שגורמות לי להעדיף את הכלבים. כלבים שנותנים אהבה אין סופית בלי שאצטרך להתאמץ בשבילה, בלי שאצטרך להוכיח את עצמי או להיות ראויה לה.

אחד החתולים שלי אובחן עם דלקת חניכיים כרונית. הוא בקושי אוכל ואני צריכה להזריק לו סטרואידים כל שבוע שידפקו לו את האיברים הפנימיים. הצד הבא הוא עקירת כל השיניים. כיף.

בכל מקרה, מספיק על זה.

היום הרגשתי כמו להיות נועזת ומגניבה וקניתי תיק אדום. מעולם לא היה לי תיק אדום ואני מעולם לא חשבתי לקנות תיק דווקא בצבע הזה אבל ברגע שראיתי אותו (ואת המילה "מבצע") ידעתי שאני חייבת אותו. פתאום אני לא מרגישה כמו להתחבא יותר, אולי תקופת הצומי משיגה אותי באיחור ואולי חוויתי חמש דקות של טעם מזעזע אבל יש לי תיק אדום וחדש ואני אוהבת אותו (אפילו יש עליו קוף קטן ופרוותי שאפשר לדחוף לו אגודל לפה!)

ה"חבר" של אמא שלי מגיע היום ואחרי מה שקרה בפעם שעברה אני לא יודעת איך אתאפק לא להגיד לו משהו מגעיל. ביקשתי מאמא שלי לא להביא אותו כשאני כאן (וזה לא כ"כ קשה כי יש הרבה סופי שבוע שאני לא בבית) אבל כרגיל היא שמה זין על מה שאני מבקשת ואני אצטרך לעבור את הכל שוב. שיזדיינו.

לפחות מחר בערב היא הולכת לאיזה יומולדת ולא תיהיה כאן.

בנוסף לכל החוויות הטראומטיות של השבוע (לא סיפרתי את זה כאן אבל בטיול של אתמול עם הכלב הצלחתי ליפול {כן שוב} ושרטתי לעצמי את כל כפות הידיים) פתאום באמצע ההליכה בעיר התחלתי להתפוצץ מצחוק ואפילו המשוגעים הקבועים של חיפה התחילו לנעוץ בי עיניים והקבצן שתמיד מבקש ממני כסף בבוקר פשוט הפנה את מבטו, כנראה אפילו לו אין לב לקחת כסף מבחורה שהולכת עם עצמה ברחוב ונקרעת מצחוק. אני לא יודעת למה זה קרה, אני חושבת שאני סובלת ממצב כלשהו שגורם לי להתחיל לצחוק ללא שליטה בלי שום סיבה ניראת לעין (או נסתרת). זה קרה לי בכתה בדיוק כשהמורה צרחה עלינו, בארוחה משפחתית של האקס, עם עצמי וכמובן, באמצע הרחוב. לפחות הרגשתי מאוד שייכת לנוף המעורר נפשית של העיר -.-" אני חושבת שהפכתי להיות חיפאית למופת.