אחרי שקראתי במשך כמה שעות על מלחמת השושנים (והשתעממתי) וקראתי במשך אפילו יותר שעות ספר דיי משעמם (ואז עברתי לאחד אחר), הגעתי למסקנה שהחיים שלי משעממים יותר מארץ נהדרת (נתתי לפרק האחרון הזדמנות, באמת שכן).

אני מרגישה כמו לעשות משהו אבל אין לי שום דבר מיוחד לעשות. אני משתעממת יותר ויותר מדברים שפעם כן הצליחו לבדר אותי וזה ניראה כאילו אני שוקעת לתוך משהו מעורפל, משעמם וחסר צבע.

אני לא מסוגלת להתמודד עם אנשים ללא חוש הומור. אני לא מסוגלת להתמודד עם אנשים שלוקחים הכל ברצינות תמהונית ובא לי לתקוע לעצמי כדור בראש כל פעם שמישהו מציין שיש לי חוש הומור "אפל". העובדה שרוב העולם מורכב מאנשים טיפשים היא לא חדשה לי, פשוט כשההתקלות בכאלה שלא הולכת ופוחתת המצב הופך להיות גרוע באמת. לא שאני מחשיבה את עצמי למשהו מיוחד, זה פשוט כל האחרים שהרבה יותר גרועים ממני (דמיינו כאן אייקון שחובט את הראש בקיר). נמאס לי להסביר את עצמי ולצנזר.

היה לי חשק לכתוב היום. התחלתי לשרבט כמה דברים שהפכו לקטע קצר אבל אחרי קריאה שנייה הבנתי שזה קראפ ולכן וויתרתי על הרעיון. אין טעם לעשות משהו כשאני במצב רוח זבלי כי יצא רק זבל.

אז הגעתי בסופו של דבר לספר לכל מי שקורא כאן (שיט, כמעט כתבתי קורה שוב. אני חייבת להפסיק עם זה) שהכל חרא, שאני מרגישה חרא ושחרא רודף אחרי כאילו הייתי הזבוב האחרון והאדיש ביותר בעולם.

אני לא יודעת איך להיפטר מהמצב הזה.

הרגשתם פעם כאילו כלום משתלט לכם על המוח? תופס יותר ויותר מקום כמו עיסת ג'לי שקמה לתחייה עד שהוא נשפך מהאוזניים והעיניים וחורים אחרים?