אני מודעת לעובדה שרק לפני כמה שעות פירסמתי פוסט. אני כתבתי אותו כדי להוציא קיטור על המקום המחורבן שהייתי בו אתמול (שלשום?) ולא ממש... מיציתי את עצמי.

בכל מקרה. מחר הוא יום המשפחה. לא הייתי יודעת את זה אם לא הנושא החם כי ימים כאלה מעולם לא דיברו אלי ויום המשפחה (שפעם היה יום האם) אמר שלאמא שלי יש תירוץ לגרום לי לנקות את הדירה, לכבס ולהיות לכלוכית במשך 24 שעות.

עלינו לארץ חמישה אנשים. אני, ההורים שלי וסבא וסבתא מצד האבא. הדוד שלי שהוא אח של אבא שלי היה אמור לשכור לנו דירה והיינו אמורים לעבור לשם ברגע שאנחנו מגיעים אבל בגלל שהוא ואשתו היו נורא נחמדים הם החליטו בדקה התשעים להשאיר את המקום לעצמם ואותנו איכלסו בדירה הקודמת שלהם, שהייתה מורכבת ממחסן שהוא שני חדרים מכוסים במוך ושהרצפה שלו היא... בטון.

שנה לאחר מכן, הגיעו סבא, סבתא וסבתא רבה שלי מצד האמא. פעם הגדרתי את זה כהיום המאושר ביותר בחיי כי התגעגעתי אליהם נורא בתקופה ההיא וזה אמר שיהיה אוכל (אמא שלי מעולם לא בישלה שום דבר אכיל ואבא שלי עבד יותר מ12 שעות ביממה בתקופה ההיא).

אולי עכשיו זה הזמן לפרט את הסבים והסבתות שלי.

כשהייתי קטנה, חלמתי שהזוגות יתחלפו ואז יהיה זוג סבא וסבתא שלא אצטרך לבקר יותר לעולם.

סבתא שלי מצד האבא היתה טיפוס קנאי, קטנוני ומרושע שהרבה האמינו שהיו לה כוחות כישוף ואני לא בטוחה שאני לא מאמינה לזה. היא נהגה לספר לי איך היא הורגת גורי חתולים ואיך אני צריכה לעשות אותו הדבר רק כי היא אהבה את התגובה שלי (אימה מוחלטת). שנאתי אותה על זה שהיא התעללה בסבא שלי ועל עוד מאה ואחד דברים שאפשר לכתוב עליהם ספר שלם.

סבא שלי מצד האמא היה אדם קטנוני גם הוא בעל חוש הומור מעוות להפליא שהתבטא בכך שהוא עשה כל דבר הפוך. אם נגיד הייתי אומרת שאני רוצה ביצה קשה הוא היה עושה דווקא רכה. אם הייתי אומרת להביא לי משהו כשנורא מיהרתי הוא היה מביא משהו אחר בידיעה מוחלטת שזה לא מה שביקשתי. אבל זה שטויות... הוא היה בן אדם קשה שאף אחד לא באמת הבין והרגעים היחידם בהם כן הסתדרנו היו כששיחקנו שחמט והוא כמעט הביא לי מכות בפעם היחידה שניצחתי (למרות שזה היה רק בגלל שהוא לא היה מרוכז).

בכל מקרה, תמיד רציתי שהסבא "הרע יותר" יהיה עם הסבתא שפחדתי ממנה כדי שזה יהיה יותר קל אבל דברים לא בדיוק עובדים ככה :P

הראשונה הלכה סבתא רבה שלי. היא היתה בן אדם עדין וטוב אבל גם נורא זקנה ואני לא יכולה להגיד שלקחתי את זה קשה. זאת היתה הפעם הראשונה שלי שחוויתי מוות אבל איכשהו קיבלתי אותו כמשהו טבעי כי היא בעצמה לקחה את זה באופן נורא טבעי והרגשתי... לא יודעת, הקלה בשבילה. גרוע ככל שזה לא נשמע.

אחריה הלכו האחרים בתקופת זמן ממש קצרה. הסבים שלי, הסבתא שפחדתי ממנה... אבא שלי, האבא של החברה הכי טובה שלי... לפעמים משפחה נגמרת ממש ממש מהר ואין זמן לעכל או להתרגל או אפילו להתאבל כי חייבים להמשיך הלאה, כי הבעיות לא מפסיקות להגיע וכל יום חייבים להתמודד עם משהו חדש.

סבתא אחת עדיין בחיים. העניין שלי איתה הוא שאני לא מצליחה לסלוח לה. אני לא מצליחה לסלוח על העובדה שכשהאבא של החברה שלי מת היא אמרה לי שאבא שלי לא היה טוב מספיק בניגוד לאבא של חברה שלי שבאמת היה אדם טוב.

בן אדם אחר שהיה אומר לי דבר כזה היה חוטף ולא רק מילולית.

לא אכפת לי שהיא כל הזמן אמרה לי שחברה שלי יותר טובה ממני כי היא מקבלת ציונים יותר גבוהים במתמטיקה. לא היה אכפת לי שהיא השוותה אותי לזונה רק כי חבר שלי ישן אצלי אבל יש דברים שאני לא יכולה לסלוח עליהם והרגע ההוא היה אחד מהם. מערכת היחסים שלנו דיי נעצרה ברגע ההוא וקשה לי לראות אותה כ"משפחה". לא אחרי שהוא חוזרת על הדבר הזה שהיא אמרה פעם אחרי פעם כאילו שהיא לא יודעת שאני ואבא שלי היינו קרובים. אמא שלי אומרת שהיא לא מודעת למה שהיא אומרת ואולי זה נכון כי המצב שלה דיי התדרדר בשנים האחרונות ואולי אני בן אדם אכזרי שלא יכול להבין ולסלוח אבל זה מה שאני וזה המצב.

על מערכת היחסים עם אמא שלי אני לא צריכה לפרט... מי שקורא כאן ומכיר אותי יודע במה מדובר.

יום משפחה, הא? היה בא כאן חיוך ציני אבל אי אפשר להעביר חיוכים ציניים דרך הבלוג...

יצאתי עם ליה, חבר שלה ועוד מישהו למסעדה ואכלתי עוגת שוקולד חמה עם וויסקי. כשחזרתי הביתה חברה שיכנעה אותי לכתוב פאנפיק שמערב וויסקי וכתבתי אחד למרות שלא נגעתי בפיקים כבר דיי הרבה זמן... סתם, לשם הנוסטלגיה. מבוסס על הארי פוטר  צריך לקרוא לפחות עד הספר החמישי כדי להבין.

"אולי פשוט תגיד מה הבעיה?" סיריוס מנחית את העיתון על השולחן בחבטה אבל רמוס מקפל את שלו בשלווה ומבטו נשאר קפוא בזמן שהוא יוצא מהמטבח. זה היה שבוע ארוך של שתיקות וסיריוס הרגיש כאילו הוא עומק להתפקע. הוא שנא שתיקות והוא שנא לא לדעת מה קורה, במיוחד לאור העבודה שהפעם הוא באמת לא הצליח להבין מה הוא עשה.

 פעם, בזמן ששניהם היו נערים וסיריוס הרגיש את המילים נמלטות מפיו מבלי שתהיה לו שליטה כלשהי עליהן, רמוס אמר לו שהוא מסוגל להרוג אנשים עם הזעם הזה שלו בלי לשים לב בכלל, שהוא דומה לפצצה מתקתקת שעשויה להשמיד את הסובבים אותה בכל רגע. אבל עכשיו, כשהאוויר כל כך טעון במילים שקופות שאף אחד לא מעז לומר, סיריוס רוצה להגיד לו שהזעם של רמוס גרוע בהרבה כי הוא מסוגל לגרום לאנשים להרוג את עצמם מרוב תסכול וחוסר אונים. אבל הוא לא אומר יותר דבר כי יותר מהכול, אזקאבן לימד אותו לשמור את המילים שלו לעצמו.

סיריוס מסיים את הוויסקי שלו בלגימה אחת כי בצורה כזאת השריפה בגרון נשארת לאורך זמן והיא הדבר האמיתי ביותר שהוא מסוגל להרגיש בבית שמורכב מסודות שבירים ורגשות נעולים מאחורי פנים אדישות. הוא מסיים את הוויסקי בלגימה אחת כי החדות של המשקה היא כמו מילים שנאמרות ללא מחשבה, חריפות ולפעמים שורפות מבפנים אבל אמיתיות יותר מכל אלה שנשארות תלויות באוויר וחותכות אותך לאט לאט בכל פעם שאתה מרשה לעצמך לתת להן להיספג.

"אין לי כוח לדרמות הבוקר." הוא אומר ופניו עייפות וחיוורות בגלל הירח או דברים אחרים שסיריוס מבטל מייד כי אפילו הוא לא מסוגל להכיל אותם. רמוס ממשיך להתחמק והכעס שלו הוא כמו גל קפוא שרק האלכוהול מסוגל לכבות עם השריפה הממוקדת שלו וזרמי החום ששיבס ריגל שולח לכל איברים הארוכים כמו תרופה. רמוס הוא האדם היחיד שמסוגל להבין אותו באמת אבל לפעמים נדמה לו שהוא לא רוצה יותר או עייף מדי מלהיות בתוך הראש שלו כל הזמן ולכן הוא מסתגר בתוך עצמו ונועל בפניו את הדלת.

בפעם הראשונה שסיריוס הציע לו וויסקי, רמוס לקח לגימה ארוכה והשתעל דקות ארוכות לפני שהודיע בחיוך רחב מדי שהוא מעדיף בירצפת ו"איך לעזאזל הוא שותה את החרא הזה." בפעם השנייה ואלה שבאו אחריה הוא עיוות את פנים וסירב מראש בנימוס מאופק. סיריוס לא הבין עד הסוף מדוע הוא התעקש כל כך, אולי מכיוון שהוא רצה שהוא יבין גם את זה. לא שמשקה אלכוהולי מטופש היה גורם לרמוס להבין משהו שסיריוס עצמו היה מסורבל מכדי להסביר אבל הוא הרגיש שאולי אם רק יעשה את המאמץ במקום לקמט את אפו בסלידה בכל פעם שסיריוס מציע לו לחלוק משהו שחשוב לו אבל כרגיל, הוא פלט משהו מעליב שגרם לרמוס להסתגר לשארית הערב ולו עצמו למות בכל פעם מחדש במשך השבועות הארוכים בהם רמוס סירב לדבר איתו פרט למשפטים בנאליים שפצעו אותו יותר מהלחשים הארסיים שסנייפ שילח לעברו בזמן שלא היה מרוכז.

"פשוט תניח לו." ג'יימס היה מעביר לו את העשבים המגולגלים בזמן שסיריוס התפתל מרגשי אשמה כי רמוס לא היה רואה את זה בעין יפה וכי הוא לא יכול לעשות יותר דבר בלי שהרמוס הדמיוני יעמוד מאחורי כתפו.

"אני לא יכול," הוא נהם בתסכול כי הוא באמת לא היה מסוגל לא לנער את רמוס בכל פעם שהוא נסגר אליו למרות שזה מעולם לא עזר. "לפעמים נדמה לי ש... שהוא פשוט יישאר ככה. אתה יודע?"

ג'יימס שאף לתוכו את העשן ומשך בכתפיו, ראשו מעונן מכדי להתרכז בנושא אחד יותר מחמש דקות.

רמוס בוחר להגיע למטבח בזמן שסיריוס מטפל בבקביק והוא כבר לא מתלבט האם רמוס בוחר בכוונה לבלות כמה שפחות בכיכר גרימולד. אחרי ימים ארוכים של שתיקה הדדית,הוא חוסם את דרכו של רמוס ונחוש שלא להניח לו ללכת עד שיצליחו לדבר. הוא לא מצפה שרמוס יקבל הודעה דחופה מדבלדור שתקפיץ את שניהם למשרד הקסמים. אף על פי כן, עיניו של רמוס מתרככות להבזק של שנייה והוא מבטיח לו שידברו ברגע שיחזרו.