בזמן האחרון קשה לי להחזיק שיחה עם אנשים בלי להתעוות בעצבים בשלב כלשהו או סתם לקבל התקף ביצ'יות. אולי זאת איזושהי תקופה סוליטרית שכזאת, לא יודעת. ודווקא עכשיו, כשאני בקשר עם יותר יותר אנשים משהייתי אי פעם, כשאני חידשתי את הקשר עם לא מעט אנשים (יחסית אלי) אני מפחדת שהמתבודדת שבי תהרוס את הכל ברגע של חוסר שליטה עצמית.

וכל החיים שלי הם מאבק בשליטה עצמית. נורא קל להרוס דברים בשנייה. להוציא על האנשים את הכעס שלי. להסתגר לתקופות לא מוגדרות. ליפול למצבי רוח קיצוניים ללא סיבה ואז להוציא את זה על אנשים... להרגע ולספור עד עשר זה לא הצד החזק שלי. אז מה אם זה היה תינוק בן שנתיים?! הבעיטה לגמרי הגיעה לו.

ווף ווף.

פורים מתקרב, למישהו יש רעיונות מגניבים לתחפושת שלא כוללת לבוש זנותי? אני פשוט רוצה לגוון יום אחד בשנה

אתמול ראיתי את האפי פיט (תזיזו ת'רגליים) שזה אחד הסרטים החמודים ביותר שראיתי עם העלילה הדפוקה ביותר אי פעם. אבל למי אכפת מעלילה כשהפינגוונים כל כך חמודים? *מתמוססת*

ברצינות, זה הדבר החמוד ביותר בעולם

בכלליות, נדמה לי שאני מתחילה להשתעמם מישראבלוג. אין לי כ"כ חשק לכתוב כאן וכשיש אני מרגישה שיותר מדי אנשים קוראים כאן בכל מקרה. זאת בטח תקופה שכזאת... אולי לא, עקביות היא לא אחת מהתכונות הבולטות שלי. אולי גם הבלוג הזה יעלם כמו האחרים. בכל מקרה, זאת לא פרידה, עדיין :)

אגב, מישהו כאן רואה במקרה את הסדרה "עמוק באדמה"?

אני מרגישה הרבה יותר טוב, לפחות פיזית ולכן מחר אני חוזרת לעבודה. לחיי הפוסטים המשעממים ביותר בעולם.

צ'ירז