אני רציתי... לכתוב היום פוסט מצחיק ולספר על החוויות בעבדה עם התוכי המדבר ועל הילדה המעצבנת והאישה שרצתה למכור לי את ישו באוטובוס אבל החיים הם כל כך... לא מה שמצפים מהם.

אולי אני רק מתיימרת לדעת.

לחשוב שיש משמעות.

 שהיתה אמורה להיות משמעות שדווקא היום לא לקחתי את הMP3 וראיתי... יותר נכון שמעתי, את הנהמות של הכלב והצרחות של האנשים והיללות קורעות הלב של החתול שהפכו לחירחורים שאני בחיים לא אשכח. שדווקא היום בחרתי לעבור ברחוב הנטוש שאני בחיים לא הולכת בו. דווקא היום, דווקא בדקה ובשנייה שזה קרה. הרי אם הייתי לוקחת את הMP3 לא הייתי שמה לב בכלל ואם לא הייתי נוסעת לסרס את החמוס דווקא אצל הוט הזה לא הייתי עוברת בשכונה ואם אמא שלי לא היתה אומרת בואי נעשה קיצור דרך הייתי בכלל עוברת ברחוב אחר, הרחק משם... אז למה? למה אנחנו כל כך רוצים לקוות שיש יותר מכמה צירופי מקרים?

הכל בולשיט.

 איזו משמעות יש בלהיות חמש צעדים רחוק מדי ולדעת שזה יהיה מאוחר מדי בכל מקרה? מה המשמעות בלהיות אם אין משהו שאפשר לעשות?

אם רק היה אפשר לעצור את הזמן. רק לחצי דקה.

רק כדי להגיע לשם שנייה לפניו, לצעוק כדי שהכלב אולי יסתכל עלי ויתן לחתול סיכוי לברוח. אבל המוח לא עובד ככה. או שאולי רק שלי איטי מדי ובמקום לצעוק הוא קופא, במקום לרצוח את הבעלים שאפילו לא הסתכל לכיוון אני פשוט המשכתי לעמוד שם. כמו פסל. שומעת את הצרחות, את החירחורים ואז את השקט.

הכל נגמר עוד לפני שזה התחיל, הרחוב חזר לשקט הרגיל שלו ולאף אחד, לאף אחד לעולם לא יהיה אכפת.

אני מרגישה חרא כי אני צריכה לחיות עם זה עכשיו. לחיות עם ה-3 צעדים רחוק מדי, עם הקולות שעדיין בראש שלי, עם הצחוק של הערס בזמן שהפיטבול שלו עשה את מה שעשה... וזה לא כאילו אני לא מודעת שדברים כאלה מתרחשים כל יום.

למה אני צריכה להיות זאת שרואה את זה?

מכל האנשים, בכל העולם המזדיין, למה אני תמיד נופלת על הדברים האלה?

למה חתולים נדרסים מול הבניין שלי ואז נאנסים על ידי חתולים אחרים בזמן שהמעיים שלהם שפוכים על האספלט? אין מקומות אחרים למות בהם? למה אני תמיד צריכה לראות את הדברים האלה? אין לי מספיק חרא משלי? יש לי מספיק תודה רבה, תמצאו זמן ומקום אחר למות בו!

כי לי פשוט, כבר אין כח. באמת.

כדי להוסיף אירוניה, עכשיו זחל לאמצע השולחן עכביש גדול ושעיר והתפגר לפני המקלדת. אם זה לא היה כל כך ביזארי הייתי מתה מצחוק לאור התיזמון.