לאחרונה, ה"נושא החם" של ישרא הוא המקור היחיד שלי לחדשות. שביתות, אסונות, יום האישה בנלאומי, יום המשפחה ואפילו פורים. אני לא צופה בחדשות וגם אין לי כל להכנס לYNET ככה שלעולם לא הייתי מודעת לאירועים האלה אם לא הנושא החם.

הבוקר נתקלתי בכותרת שמשכה את תשומת ליבי. האתר "במה חדשה" נפרץ.

משום מה מייד עלתה לי האסוציאציה של המון אנשים פורצים לבית האופרה. יש המון גרסאות לסצנה הזאת בסרטים השונים, במיוחד כשרוצים להדגיש שסוף העולם מגיע והכל מתחיל להיהרס.

אני לא צריכה להסביר כאן מה המשמעות של האתר הזה לאנשים. אני גם לא צריכה לכתוב בבלוג אינטרנטי כמה היצירות האלה חשובות לאנשים שהולידו אותן. אני חושבת שזה ברור ומובן כמו העובדה שעצם המעשה מסמל משהו נוראי.

אני מניחה שרוב האנשים, לפחות הרציניים שבהם גיבו את היצירות שלהם במחשב. שהחומרים שנמחקו לא באמת נעלמו והאקט של קריסת האתר הוא סימלי בלבד. אני יודעת שיש כאלה שבאמת איבדו את הטקסטים שלהם ושהאבדה שלהם היא באמת נוראית אבל אני עדיין רוצה לקוות שהם המיעוט.

איבוד יצירות גרוע יותר מאבדה של רכוש. אני מעדיפה שהבית שלי ישרף עם כל החפצים שבו (הדוממים בכל מקרה) ולא לאבד את כל הטקסטים, הציורים והדברים האחרים שנאספו עם השנים. אלה דברים שאי אפשר לשחזר במדוייק. הדברים האלה, המילים והקווים והצורות הם המהות של האדם. במקרים רבים הם החלק הטוב והפורה שבו.

אני לא רוצה לחיות בעולם ללא אומנות. ללא ספרים, שירים, מוזיקה, ציורים והיופי שקמצוץ קטן מהאנשים עדיין מסוגל לייצר. כי אז ישאר רק הרוע. במקום בנייה ויצירה יישאר רק הרס. רק הרצון לפרק ולהזיק.

כשהייתי בת 4 סבא שלי ז"ל שתל פרח חמנייה מתחת למרפסת. לא האמנתי שהוא יגיע למרפסת עצמה אבל הוא גדל וגדל וכעבור כמה חודשים הוא כבר היה יותר גבוה ממני והמשיך לצמוח (אחרי הכל, קרוב לצ'רנוביל :P פרחים רדיאוקטיביים) עד שהוא כמעט הגיע כבר למרפסת אבל אז מישהו תלש אותו בלילה וכל מה שנישאר בבוקר הוא חור באדמה וחלקי הפרח הצהוב מפוזרים בכל מקום.

זה היה עצוב. הייתי ממש מדוכאת ולא הצלחתי להבין למה מישהו ירצה לעשות דבר כזה. להרוס משהו שהשקיעו בו, טיפחו ואהבו.

אבל אנשים לא מסתפקים בלחרבן אצלם בבית. הם מחרבנים גם ברחוב, בבתים של אנשים אחרים וגם על אנשים אחרים שטובים מהם (כי מה הטעם לחרבן על מישהו פחות טוב? הוא במילא שקוע בחרא).

אנשים שרואים משהו שאין להם, משהו שהם לעולם לא יוכלו לקבל (כמו כישרון) הם מתמלאים קינאה וכעס וחייבים להרוס.

כאילו חסר אתרים לפרוץ אליהם.

הרשת מלאה באתרי סילבריטיז וקנאים דתיים. יש אפילו אתרי נאצים ואספתי קופסאות גפרורים. למה להשקיע דווקא בהרס של משהו טוב? אולי הדבר הטוב ביותר.

אני לא יכולה להעביר לכתוב את הזעם. את התיסכול והעצב שממלאים אותי וזה משהו שלא קורה הרבה.

אבל ככה זה אני מניחה, צריך פשוט להתרגל שרוב האנשים הם זבל.