שוב אני כותבת לנושא החם. אבל איך אפשר להאשים אותי כשמדובר שהכי קרוב לליבי בכל העולם? תתמודדו עם השיעמום, הפעם זה על ספרים (אבל יש גם תמונות!)

אני אוהבת ספרים רבים. חלקם ישארו הספרים האהובים עלי למרות שכנראה אני לא אחזור לקרוא אותם שוב וחלקם אני כבר יודעת שאני רוצה לקרוא שוב (ושוב. ושוב). אז איך אני יכולה לבחור רק אחד? זה כמו לבחור איזה מהילדים להציל בזמן שריפה 

ובכן, המועמדים הם: *חצוצרות*

אחד מהספרים האהובים עלי הוא ללא ספק "אחוזת המצפה" של אדוארד קארי.

בגלל שאני שונאת לכתוב תקצירים, אעתיק את מה שbookme כתבו עליו:

לדעתי, זהו אחד הספרים המבריקים ביותר שנכתבו אי פעם. אני נהנת ממספר סוגים של ספרים. כאלה שהסופר גורם לי להתאהב בדמויות שלו וכאלה שהסופר גורם לי לחשוב. תיאוריות חדשות, כיווני מחשבה מעניינים, דרך חיים. משהו שישאר איתי אחרי שאני מניחה את הספר. אחוזת המצפה הוא אחד מהספרים האלה שמשלבים את שני הדברים. הדמויות, ביזאריות ככל שיהיו הזכירו לי אנשים שאני מכירה (ואת עצמי מדי פעם) והדבר האחרון שאפשר להגיד על הספר הזה הוא שהוא לא גורם לך לחשוב. לחשוב על החיים שלך, על החיים של אחרים, על החיים בכלל. זה ספר מרתק שכתוב בסגנון יחודי שלוקח זמן להתרגל אליו אבל ברגע שמתחילים לקרוא קשה להניח אותו מהיד. אני לא קראתי שום דבר שדומה לו, ואני בספק אם זה יקרה אי פעם.

הספר השני שאני רוצה להתייחס אליו הוא "הנה אני מתחילה" של יהודית קציר.

כל הספרים של יהודית קציר אהובים עלי מאוד. אולי בחרתי ב"הנה אני מתחילה" בגלל שהוא הראשון שקראתי, אולי בגלל הנסיבות שהוא הגיע אלי ואולי בגלל דברים רבים ואישיים אחרים שגורמים לו לבלוט על פני האחרים.

יהודית קציר כותבת נפלא, הכתיבה שלה פשוט גורמת לי להתרווח בנתחת ולהנות מאוצר המילים והשימוש המרשים שהיא עושה בהן על מנת לרקום עלילה ודמויות שגרמו לי (לי!) לבכות לא פעם. קשה לי להסביר למה אני אוהבת את הספר הזה במיוחד, אני חושבת שהסיבה העיקרית היא הכישרון האדיר של הסופרת להעביר לקוראים במדוייק את הרגש והעולם הפנימי של הדמויות ולגרום להם ממש להבין אותן.

מה גם שהספר נותן לא מעט מקום למחשבה וכמישהי שאוהבת לדבר על הספרים אחרי שאני קוראת אותם, אני יכולה לומר שהספר הזה סיפק לא מעט דיונים.

הבא בתור יהיה ללא ספק ניל גיימן. אני לא הולכת לפרט על כל אחד מהספרים שלו כי הם רבים וטובים אבל הדבר שאני אוהבת אצלו זה ההומור האפל שמשתלב עם העלילה בלי להעמיס עליה, הדמויות (כשהוא טורח לא לעשות אותן משעממות למוות *שיעול*אלים אמרקאים *שיעול*) וכבר הזכרתי את ההומור?

לניל גיימן יש לא מעט נקודות חלשות. הדמויות המשניות שהרבה פעמים הרבה יותר מעניינות מהראשיות (אותן הוא נוהג לעשות פשוטות ופלקטיות), העלילה שהרבה פעמים יכולה לשאוף ליותר והעובדה שהוא לא כותב יותר ספרים כמו "בני אנאסי!"  שבקלות משתווה "לבשורות טובות" המעולה שהוא כתב עם טרי פראצ'ט והוא ללא ספק הספר הטוב ביותר שלו.

למעשה, בשורות טובות הוא המועמד השלישי שלי.

תקציר (באנגלית הפעם. תקראו!)

According to the Nice and Accurate Prophecies of Agnes Nutter the world's only totally reliable guide to the future the world will end on a Saturday.

Next Saturday, in fact.

Just after tea.

Which means that Armageddon will happen on a Saturday night. There will be seas of fire, rains of fish, the moon turning to blood and the massed armies of Heaven and Hell will sort it out once and for all.

Which is a major problem for Crowley, Hell's most approachable demon and former serpent, and his opposite number and old friend Aziraphale, genuine angel and Soho bookshop owner.

They like it down here (or, in Crowley's case, up here).

So they've got no alternative but to stop the Four Motorcyclists of the Apocalypse, defeat the marching ranks of the Witchfinder's army (all two of them) and somehow stop it all happening.

Above all (or, in Aziraphale's case, below all), they need to find and kill the Antichrist, currently the most powerful creature on Earth.

This is a shame.

Because he's eleven years old, loves his dog (even though it's really a Satanic hellhound under all that hair), really cares about the environment, and is the sort of boy anyone would be proud to have as a son. He's also totally invulnerable, and a nice kid.

And if that isn't enough, they've still got Sunday to deal with...

פאנארט מתוך "בשורות טובות"

ציטוטים אהובים (כי זה פאקינג בשורות טובות ואיך אפשר בלי ציטוטים???)

God does not play dice with the universe; He plays an ineffable game of His own devising, which might be compared, from the perspective of any of the other players [i.e. everybody], to being involved in an obscure and complex variant of poker in a pitch-dark room, with blank cards, for infinite stakes, with a Dealer who won't tell you the rules, and who smiles all the time.

***

Hastur: "All hail Satan." Ligur: "All hail Satan." Crowley: "Hi."

***

Humans] were born into a world that was against them in a thousand little ways, and then devoted most of their energies to making it worse.

***

There had been times, over the past millenium, when [Crowley the demon had] felt like sending a message back Below saying, Look, we may as well give up right now, we may as well shut down Dis and Pandemonium and everywhere and move up here, there's nothing we can do to them [humans] that they don't do themselves and they do things we've never even thought of, often involving electrodes.

***

Madam Tracy: "I've never really liked the Yanks." Aziraphale: "They're really very nice people, you know." Madam Tracy: "Yes, but you can't trust people who pick up the ball all the time when they play football."

***

אני גם לא יכולה להתעלם מ"מארלי ואני" של ג'ון גרוגן.

כבר פירטתי כאן על הספר הזה בעבר אבל אם לקצר, הוא מדבר על משפחה שלוקחת על עצמה את גידולו של גור לברדור עם אופי של שד טזמני וכח פיזי של חמש גמלים חסונים. מארלי אכל תחתוני נשים ותכשיטים יקרי ערך, חפר את דרכו דרך קירות גבס, מרח את כל הבית בבוץ וגרם לסילוקו מבית הספר לחינוך כלבים. הסופר כתב את הספר בהומור רב ואני פשוט נקרעתי מצחוק לאורך כל הקריאה עד שאפילו אמא שלי נכנסה ושאלה מאיפה השגתי סמים.

כמובן שבסוף הספר מיררתי בבכי כי איזה ספר על בעלי חיים מסתיים טוב אבל זה היה שווה את זה. ספר מעולה למי שאוהב (וגם לא) כלבים ובעלי חיים בכלל.

מי שמכיר אותי יודע שאני פריקית של הארי פוטר כבר לא מעט שנים (5!).

למה? מרלין יודע.

שילוב של ספר פנטזיה טוב, דמויות (סיריוס, תעשה לי גורים!) ועולם הפאנפיקשן שאוגר בתוכו לא מעט יצירות מעולם שמבוססות על הספרים (והאנשים האלה כותבים הרבה יותר טוב מהמקור! (מישהו אמר ג'יימס/סיריוס *מאוהב* ).

בקיצור, אם מתעלמים מהארי פוטר עצמו זה ספר מעולה, במיוחד אם מדמיינים את הדמויות הראשיות עושות זו את זו.

הייתי שמה כמה תמונות בוטות אבל לא בא לי כרגע שהבלוג שלי יחסם

האחרון הוא האובססיה שלי מגיל עשר בערך, שרלוק הולמס של סר ארתור קונן דויל. זה הספר הראשון שהצלחתי לקרוא ברוסית (גם אחרי שהכלבה שלי טרפה אותי וביליתי יומיים מייגעים בחיפושים אחרי עותק נוסף) וגם הספר הראשון שממש ממש התלהבתי ממנו. מי שמכיר אותי יודע גם שהקלטתי כל פרק מהסידרה הרוסית וחלמתי הרבה הרבה שנים על להגיע למוזיאון ברחוב בייקר (ולפני שנתיים עשיתי את זה!). אני אוהבת אנשים שיש להם מוח, אני אוהבת אנשים שטובים במה שהם עושים. אני אוהבת בלשים גאונים שלובשים כובע חמוד ועושים סמים

זהו, אלה המועמדים נכון לעכשיו. יש עוד לא מעט ספרים שאני מחשיבה כאהובים עלי (טום סוייר ובכלל כל מה שמארק טווין כתב, הספרים של ג'ק לונדון, בעל זבוב, פיטר פן, המשחק של אנדר ועוד רבים אחרים שפשוט נמצאים כרגע במקום השני בין אם קראתי אותם קצת יותר מדי ומיציתי ובין אם הם פשוט מקום שני)

אבל איך לעזאזל אני אמורה לבחור רק אחד?

אם אני חייבת, אבל ממש חייבת - *לוקחת נשימה ארוכה ונפרדת משאר ילדי האומללים* זה חייב להיות הולמס. בשפה האנגלית. הספר הענק שקניתי במוזיאון עצמו, בלונדון. אני בוחרת אותו יותר בגלל ההישג (להגיע לשם) ובגלל הנוסטלגיה מאשר בגלל הספר עצמו. אני פשוט לא רואה את עצמי נפרדת ממנו.

והנה אני מדגימה:

וכמובן, איך אפשר בלי נקניק נפשי, מחמד ליבי הקטן והשחור, כדור פרווה מסריח וקטנקטן שלי- מייקי! (שהערתי במיוחד בשביל התמונה)

כאן אנחנו עושים בערך את אותו הפרצוף, חבל שלא יצא טוב

התמונות באיכות גרועה כי אני לא יודעת איך משתמשים בתוכנה המפגרת של המצלמה.

צ'אי :)