מאז שהייתי ממש קטנה אהבתי לצוף. אף פעם לא ידעתי לשחות אבל לשכב על הגב כמו כוכב ים גדול מימדים זה היה הדבר הראשון שעשיתי כשהגענו לים. להגיע לחוף עצמו היה מסע. היינו הולכים ברגל מהדר עליון לחוף בת גלים (והחיפאים יבינו) בימי שבת יחד עם עוד חברים רוסים של המשפחה שלי ובזמן שהם הוציאו את הכסאות המתקפלים ותפוח האדמה המבושל אני הייתי נכנסת למים.

הדבר הכי כיף בלצוף כמו דג מת במים מזוהמים של חיפה זה העובדה שכששוכבים על הגב, האוזניים מתחת למים ולא שומעים כלום. שקט נפשי שמלווה בתנודות מונוטוניות של המים (כמובן שזה היה אפשרי רק בימים שלא היו גלים). יום אחד, אחרי שעצמתי את העיניים ופרשתי לצדדים את הידיים אני התמכרתי כל כך לתחושה הזאת של כלום עד ששכחתי את עצמי לגמרי.

אין קולות של אנשים. אין צעקות. אין קולות של מטקות, אין אמהות היסטריות שקוראות לילדים שלהן, אין מצילים לחוצים... רק שקט ומים... כשפתחתי בסוף את העיניים והתהפכתי נחרדתי לגלות שהתרחקתי מהחוף הרבה יותר מדי. הייתי מסוגלת להחזיק את עצמי במים אבל לא לשחות (לא יותר משני מטר בכל מקרה) והחוף היה כל כך רחוק, אפילו כשדוד שלי הרכיב אותי כמו דולפין פעם לא הגענו כל כך רחוק ועמוק, מה אני אמורה לעשות עכשיו?!

התחלתי להלחץ. וכשאני נלחצת, כל רעיון הגיוני נחסם ורק הפאניקה משתלטת על המוח. במקום לנסות לשחות לאט ובלי לחץ לכיוון החוף התחלתי להזיז את הידים והרגליים כאילו קיבלתי זרם חשמלי, מה שגרם לי כמובן לבלוע כמויות אדירות של מי מלח ולהלחץ עוד יותר.

מה שכן, התזוזה כנראה גרמה למישהו ששחה בקרבת מקום לשים לב אלי וכך נגררתי מהמים ע"י איש כלשהו ששם אותי על החוף ונעלם, משאיר אותי בהלם של חווית הכמעט מוות שלי.

אני חזרתי להורים כאילו כלום, ואף פעם לא הזכרתי את זה, אין לי מושג למה. גם לא חזרתי לצוף בים אחרי זה וכשניסיתי אותו שקט נפשי אף פעם לא חזר.

קשה לי להשיג את השקט הזה. זה כאילו יש רעש סטטי תמידי באוויר שמפריע לחשוב וליצור ובכלליות, להרגע מהחיים. נמאס לי ממילים טיפשות של אנשים, ואנשים בכלל עם הרעש וחוסר ההבנה והשתיקות המביכות והטרלהלה הכללי. 

תמיד יש מיליון דברים על הראש. לבד. כסף. חרמנות. כעס. עצבים. לימודים אפשריים. חיים. מוות. כסף. חרמנות. בדידות. חוסר חיים. עבודה. חרמנות. מעגלים על גבי מעגלים של מחשבות מפגרות על דברים מפגרים ואף פעם אין שקט. לפעמים נדמה שאין שום מפלט בכלל.

הדבר היחיד שמתקרב מבחינתי לשקט הוא בידור. החל מסדרות של ערוץ שש בערב כשהייתי קטנה ועד לסיינפלד שבא אחר כך, זה קצת כמו לצוף. להתנתק מהכל ולהתרכז במשהו שגורם לך רגשות חיוביים לזמן קצר.

אז אני קוראת עוד כמה פוסטים של באנדי, רואה קאפלינג בשידור חוזר, האוס (שרק משתבח עם העונות) ולכמה זמן הכל בסדר. ואז אני יוצאת עם הכלב או נכנסת לקרוא עוד איזה משהו בישרא ובום, כמו לבלוע כדור עופרת במשקל של עשר קילו. זה כמו מאבק תמידי בין החרא ללהירגע מהחרא ולהרגיש שוב בסדר.

הפעמים שאני כותבת כאן משהו שמתקרב ללהיות אישי הפכו להיות ממש ממש נדירות. אני לא יודעת למה, אולי בגלל שכאן יש יותר מחמש כניסות ליום ואני אף פעם לא יודעת מי הדפוק שיקרא את מה שאני כותבת ויחליט לזרוק משהו דפוק לחלוטין ויהרוס לי עם הדפיקות הדפוקה שלו את היום הדפוק גם ככה. פתאום פונים אלי מיליון אנשים מישרא עם החרא שלהם, אנשים שאני לא מכירה בכלל והם אפילו לא הגיבו לי פעם אחת ואני חושבת כמה עוד עציצים יש כאן כי תמיד כשכותבים, דיי רוצים לדעת מי הקהל שלך. ולפעמים אני נדהמת מאנשים שפונים אלי (ובקטע הזה אני מבינה אותו טוב מאוד) כשאני מדברת עם אותם אנשים (ואני לא מתכוונת לאף אחד מהמגיבים קבוע כאן, שלא יהיה מצב שמישהו יחשוב שאני מדבר עליו ויעלב ) ואני מבינה איזה סוג של אנשים הבלוג מושך... אלה לא סוג האנשים שאני ארצה לחלוק איתם שירותים ציבוריים, על מחשבות בכלל אין מה לדבר. אבל אנשים הם אנשים הם אנשים, אותו קראפ בכל מקום, אצלי הם עוד מיעוט אבל איך זה שכמעט כל מי שפונה אלי הוא אידיוט?

זה מחזיר אותי לכל הקטע של "למה כל מי שמתחיל איתי הוא אידיוט" שתמיד גורם לי לחשוב שאם זה ככה באופן כל כך עקבי אז הבעיה היא כנראה אצלי כי אני מושכת רק אנשים מהסוג הזה (שבדרך כלל מסתכם בזקנים חרמנים וכאלה שכל מילה שנייה שלהם היא בלאט או מותק).

אבל זה הכל סתם. הבלוג הזה הוא סתם, והבעיות הן באמת שלי ולא של אף אחד אחר. אני עדיין מציאותית מספיק, לשמחתי.

סתם בא לי קצת שקט.